באר משה (כריף) רנב

כפירוש התוס' בפ"ג דשבת ופ"ק דפסחים ע"ש ודו"ק

בא"ד כי הראשונים לא גילו דעתם שיהא ראוי לחלק בין נזיר ועושה פסח לתרומה וקדשים וכו' עכ"ל. ואע"ג דאמרו לכל ולא לכל מ"מ לא הזכירו בהדיא ממש קדשים ונזיר ועושה פסח ומיהו ראיתי לה' יבין שמועה ז"ל כלל רס"ד דף צ"ד ע"א ד"ה ויראה וכו' שכתב דאיכא למימר דלכל קאי אכל דברים הנז' במתני' על מגען ועל משאן ועל אהלן ע"ש. והנה לכאורה יש לדקדק על ה' ז"ל דס"ל דתיבת לכל הוי גילוי משום דהכא איכא למימר דקאי על מגען ומשאן וכו' מדברי הר"ן פ"ק דקידושין גבי יציאת עבד בראשי אברים והביאו הלח"מ פ"ה מהלכות עבדים דין ה' שהק' על הרי"ף דבלא"ה קי"ל אין הכרעה ג' מכרעת ע"ש והיכי כתב דהוי הכרעה ג' דאי מפרש הכרעה ג' הכרעת תלמוד כפי' ר"ח לא אתי וכמ"ש שם הלח"מ ע"ש ואי כפי' התוס' דלא גילו דעתם וכ"כ הלח"מ לא אתי נמי דהא קתני בכולם עבד יוצא לחירות וכיון דבכולן הוי גילוי דעת א"כ לא הוי הכרעה ג' וא"כ לפי דברי ה' י"ש דברי הר"ן לא ידעתי מאי אידון ביה שהרי אינו מתיישב לפי שום מפרש מהמפרשים וצ"ל דס"ל להר"ן דה"נ איכא למימר דלא קתני בכולן אלא משום דקתני עבד יוצא בהם לחירות כיון דלא קתני בהדיא ובכולן צריך גט שחרור ולכך לא הוי גלוי דעת לענין גט שחרור וכן נמי גבי שאר תנאי התם דפליגי צריך ואין צריך לא הזכירו תיבת בכולן ומיהו מ"מ להרי"ף מיהא י"ל דס"ל דלשון ובכולן משמע דקאי נמי אמאי דקתני וצריך גט שחרור והוי גילוי דעת נמי גם לענין גט שחרור ולכך לא הוי הכרעה ג' ודו"ק

ודע שראיתי להמש"ל ז"ל פ"ק מה' בית הבחירה דין א' שהקשה על מרן שכתב דהכרעת רבי אינה הכרעה מפני שהיא הכרעה ג' דאמאי הוצרך לזה שהרי אפילו הוי מכריע וקי"ל הלכה כדברי המכריע מ"מ כלל זה לא נאמ' אלא במשנה ולא בברייתא את"ק ע"ש באורך ונראה דקושיא זו תחול נמי על תלמודא הכא דפריך מכדי אין הכרעה ג' מכרעת וכו' ואמאי לא פריך עדיפא מינה דאפי' הוי מכריע מ"מ כיון דאינו אלא ברייתא אין הלכה כדברי המכריע בברייתא ומה שתירץ ה' לקושייתו דמרן אזיל בשיטת התוספות דס"ל הלכה כדברי המכריע אף בברייתא אינו מעלה ארוכה לקושייתנו הלזו שהרי הרי"ף ורבי' ס"ל דבברייתא לא כמ"ש ה' עצמו בתוך דבריו ע"ש ואם כן מה יענה לקושיא הלזו וי"ל משום דרך כלל דלא בברייתא לא נא' אלא בדרך ספק כדקא' בפ"ק דשבת דף מ' ע"א דילמא ה"מ במתני' אבל בברייתא לא וכמ"ש ה' עצמו בתוך דבריו ע"ש וא"כ א"ל דר"א הכא פשיטא ליה דאפילו בברייתא הלכה כדברי המכריע ולכך פריך מהכרעה ג' דבכוליה תלמודא פשיטא לן דאינה הכרעה וליכא מאן דפליג ועיין עוד לה' מש"ל ז"ל פ"ט מהל' ברכות דין ג'

ואגב דאתא לידן אכתוב שראיתי לה' מש"ל פ"ק מה' בית הבחירה שהקשה על דברי התוס' פ"ג דשבת דף מ' ע"א ד"ה ודילמא וכו' וכתב וז"ל וכ"ת דס"ל לתלמודא וכו' הא ליתא דהא פ"ק דפסחים וכו' וא"כ ע"כ כי אמרינן ה"מ במתניתין הוא היכא דליכא סתם דאי איכא סתם קי"ל כסתם וכו' את"ד ע"ש באורך. ואחר המחילה נראה דל"ק מהך דפ"ק דפסחים שהרי כיון דתוס' שם לעיל חילקו לפי האמת דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא אף היכא דהוי נגד הסתם היינו משום דסתם דהכא גרוע מסתם דפסחים וכו' ה"נ נימא לפי הס"ד דקא' ה"מ דמתני' לעולם בדאיכא סתם ומשום דגרוע הוא ולעולם מאי דקאמר אבל בברייתא לא היינו משום דאיכא סתם במ"ש התוס' ואף עפ"י דגרוע הוא כיון דהמכריע בברייתא ומלבד זה אני תמיה עליו דמה שהקשה עוד וז"ל דא"כ נמצאו סברת המקשה והמסקנא סברות הפוכות שהרי לפי המסקנא קי"ל הלכה כדברי המכריע בבריית' אף דאיכא סתם דלא כוותיה והיכא דהמכריע במתני' קי"ל כסתם וכו' את"ד ע"ש באורך. ואחר המחילה לא ידעתי איך לא השגיח בדברי התוס' לעיל שם שהקשו מהך דפ"ק דפסחים דמשמע סתם עדיף והכא קא' מכריע עדיף וחילקו בין סתם הכא דגרוע לסתם דהתם ולפי דברי ה' מאי ק"ל שהרי הכא המכריע בברייתא והתם המכריע במשנה א"ו דס"ל להתוס' דלפי האמת ליכא חילוק כלל בין מתני' וברייתא אלא החילוק הוא היכא דסתם גרוע ולעולם מכריע דמשנה ומכריע דברייתא. שוין הם וא"כ לפ"ז ליכא מן הקצה להקצת בין המסקנא לס"ד כיון דהמסקנא ברייתא ומתני' שוין והתימא על ה' שהזכיר בדבריו לתחלת דברי התוס' הללו וא"כ איך לא סיימו קמיה הך סיום דבריהם וצ"ע

ומעתה שפיר יש לקיים הך וכ"ת שכתב הרב אבל בברייתא לא היינו כיון דאיכא סתם אבל במתני' אף דאיכא נגד הסתם והיינו משום דסתם גרוע הן אמת עיקר פירוש זה של ה' כמה דחוק בעיני שהרי לים לישנא דתלמודא דקא' דילמא ה"מ וכו' משמע דקאי אמילתא דר' יוחנן דאמר הלכה כדברי המכריע וכיון דע"כ דאיירי אף בברייתא מדלא קא' במשנתינו היכי מסיים עלה אבל בברייתא לא וא"כ דברי התוס' צ"ע ועיין לתוס' במנחות פרק הקומץ רבה דף ל"א ע"ב ד"ה מי קא' במשנתנו וכו' ודו"ק

ואגב אכתוב עוד שראיתי להרב יבין שמועה ז"ל כלל רס"ד דף צ"ד ע"א ד"ה ה"ע וכו' שהק' על הרי"ף קושיית התוס' דלעיל מדאמר ר' יוחנן בפי' שמיע ליה וקא' דהלכה כסתם משנה וצ"ל כדתרצו התו' שאני הכא משום דמכריע ותירץ וז"ל וי"ל דמספקא להו משום דאפשר דוקא לאידך גיסא מדאצטריך לרבי יוחנן לו' הלכה כדברי המכריע וגם הלכה כר' יודא ש"מ דהלכה כדברי המכריע דקא' לאו בברייתא קא' דאי בברייתא נמי קא' א"כ אמאי אצטריך לפסוק הלכה כר' יודא פשיטא כיון דמכריע הוא ומ"מ צ"ע עכ"ל ע"ש לכאורה מה תירץ ס"ס קושיית התו' עדין במקומה עומדת דאיך פסק כר' יודא וע"כ משום דמכריע בברייתא כמו שתירצו התוס' ונראה דכוונת הרב ר"ל ממ"נ תקשה או קושיית התוס' או קושיית ה' דלפי תירוץ התוס' נמי תקשה אמאי אצטריך לפסוק הלכה כר' יודא אלא ש"מ דלאו בברייתא קאמר ודחיקא לים לה' לומר דפסק כר' יודא לגלויי דהלכה כדברי המכריע אף בברייתא אלא מסתמא דמעיקרא כשאמר הלכה כדברי המכריע או אף בברייתא אמרה או דוקא במשנה אמרה וא"כ כיון דממ"נ איכא קושיא לכך הוי ספיקא וכן נמי דחיקא ליה לה' לומר דהוצרך לפסוק כר' יודא אעפ"י דהפך סתם משנה משום דהוי סתם גרוע כמ"ש התוס' דא"כ מסתמא מעיקרא כך אמרה למלתיה ולא הוצרך לו' הלכה כר' יודא ומשום דמ"מ הקושיא חלושה כ"כ וכדכתי' מש"ה סיים ה' וכתב ומ"מ צ"ע ודו"ק: