באר משה (כריף) רמד

ר"ל דאפי' מדרבנן טהור היכא דנגזז מן המת דדוקא בשעת חיבורו הוא דטמא ואפ"ה היכא דלא גזז לא נעשה גלגלין ואיכא למידק שהרי הא אמרינן לעיל דרבה גופיה מספ"קל וי"ל דלא מספקא ליה אלא בשער העומד ליגזז ומטעם כגזוז דמי משמע אבל אי לא הוי כגזוז דמי או כגון שער שאינו עומד ליגזז פשיטא ליה דלא הוי גלגלין אלמא אע"ג דהיכא דנגזז מן המת וטהור אפי' מדרבנן אפ"ה בעודו מחובר חשיב גופו ולא הוי גלגלין וא"כ כ"ש עורו דאינו טהור אלא מדאורייתא

מיהו קשה דפשיטות זה אינו מוכרח שהרי כי היכי דאמרינן דילמא רבה ב"ב חנה גופיה מבעיא ליה בעומד ליגזז ה"נ נימא דילמא דמבעיא ליה נמי גם באינו עומד ליגזז ומטעמא כיון דטהור חשיב גלגלין אבל אי קשיא מתלמודא גופיה דלא מבעיא ליה לעיל אלא בעומד ליגזז ומטעם כגזוז דמי משמע אבל אי לא הוה כגזוז דמי או כגון שער שאינו עומד ליגזז פשיטא ליה דלא הוי גלגלין וא"כ היכי מבעיא ליה גבי עורו שהרי שערו שאינו עומד ליגזז שהוא למעלה מעורו אינו נעשה גלגלין כ"ש עורו שהוא תחת השער וצ"ע

שם גמ' כיחו וניעו מהו וכו' אין לפרש צדדי הבעיא אי חשיבי גופו או"ד כיון דסופו לצאת וכו' דא"כ מאי מבעיא ליה שהרי כיון דמסיק גבי עובר את"ל כיון דסופו לצאת וכו' וצ"ל דאין סופו לצאת שהרי יכול לבלוע והכי איתא להדיא פרק דם נדה דף נ"ו ע"א דקאמר מה רוק יוצא וחוזר ונבלע וכו' וה"ה כמי לכיחו וניעו ע"ש בתוס' ד"ה מה רוק וכו' אלא צדדי הבעיא כיון דלאו מחוברין כ"א דע"י הכיחה מתנועע לא חשיב גופו א"ד מ"מ גופו הוא וק"ל

ולענין פסקא הרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ד' השמיט הני בעיות וכתב הלח"מ דס"ל דכל הני בעיין ליתנהו ובודאי דלא הוו גלגלין מדאמרי' ואי ס"ד וכו' ושנויא דתלמודא שנויא דחיקא הוא וכו' את ד ע"ש וק"ל עליו דע"כ קושיית תלמודא קאי נמי אשער מדמשני סך נשא וכו' וא"כ כיון דרבינו פסק כסברת המקשה דודאי דלא הוי גלגלין איך פסק פ"ג מה' טומאת מת דין י"ג בעיא דשער וכמ"ש הלח"מ עצמו דבהל' נזירות סמך אמ"ש בהלכות טומאת מת ע"ש אם לא שנאמר דרבינו ס"ל כפי' התוס' דסוגיא דהכא פליגא וס"ל דהבעיא בין עומד ליגזז בין אינו עומד ליגזז ולפ"ז דוקא כשאינו עומד ליגזז הוא דפריך המקשה אבל בעומד ליגזז אין ה"נ נשארה בבעיא וא"כ כולי האי הו"ל להלח"מ לבאר וצ"ע

שם גמ' בעי רבא הרקיב כשהוא חי וכו'. עיין לתוס' שם סוף פ"ו דתמורה דף ל"א ע"א ד"ה מלא תרווד וכו' ועיין לחידושנו שם וכעת לא עיינתי לאפס הפנאי

רש"י ד"ה וסכייה נשא וכו' והעביר השער העומד ליגזו וכו' והופשט עורו וכו' עכ"ל. ק"ק כיון דהופשט עורו ממילא הועבר שערו העומד ליגזז ול"ל סך נשא וי"ל דתלמודא משוי ליה אכל בעיא ובעיא באפי נפשה מיהו אכתי קשה מאי פריך גבי שערו העומד ליגזז שהרי משכחת לה רקב כגון דנקבר בשער שאינו עומד ליגזז וכמו כן ק"ל על הרב המאירי דמתבאר מדבריו דפירכת תלמודא קאי נמי אש"ז ומשני דע"י מי דקלים העביר הש"ז ע"ש ולא ידעתי מאי פריך אש ז שהרי משכחת לה כגון שלא בא עליה בעלה סמוך למיתה או בתולה או זקנה כדמשמע מתוך פירש"י לעיל ולפי דברי התוס' ניחא הכל ודו"ק

בא"ד ויצא כיחו וניעו עכ"ל. ולא ניחא ליה לפרש דיצא כיחו וניעו ע"י מי דקלים כמ"ש התו' ד"ה דאשקייה וכו' משום דללישנא קמא דעורו דוקא ע"כ דקאמר מי טבריא בשביל אלו אלמא דאינם יוצאי' ע"י מי דקלים ונראה דמה"ט הוצרכו התוס' ד"ה סך נשא וכו' לפרושי דמי טבריא דקאמר לצורך השער משום דלא מפרשי עורו ממש וס"ל דע"י מי דקלים יצא כיחו וניעו וא"כ למאי הוצרך לומר מי טבריא ומיהו מדברי התוס' ד"ה עורו שהעתיקו עורו סתם משמע דמפרשי עורו ממש וצ"ל דאף על פי דהוצרך תלמודא לומר מי טבריא בשביל העור מ"מ משמע להו דלצורך שער נמי קאמר וק"ל

ד"ה בעי רבא הרקיב וכו' בין שמטפל עמו בין שאינו מטפל וכו' עכ"ל. פי' בין מחובר עמו בין אינו מחובר עמו וק"ק דבאינו מחובר עמו הו"ל מת שחסר ואין לו רקב וכ"כ במקובצת וז"ל הרקיב האבר כשהוא חי בעודו מחובר לגוף דאי נחתך הו"ל חסר הר"ר נתנאל עכ"ל ע"ש. ונראה דרש"י מיירי כגון שהאבר תלוי בו חיות כגון מן הארכובה ולמעלה ומיירי נמי שנקברה עמו דבכה"ג לא הוי מת שחסר כיון דנקברה עמו דהכי מוכח בירושל' דאיתא התם נקברה עמו לאחר שחתכה מן הארכובה ולמעלה לא נעשית לו גלגלין ע"ש. פי' ויש לו תורת רקב אלמא דלא חשיב מת שחסר ולא ידעתי למה הרמב"ם השמיט דין זה פ"ז מה' נזירות דין ג' ובפ"ג מה' טומאת מת דין ד'. עוד איתא בירוש' נחתכה כולה מן הארכובה ולמטה יש לו רקב ולא חשיב מת שחסר כיון שאין בו חיות ע"ש והרמב"ם השמיט נמי דין זה ולא ידעתי למה וצ"ע

בא"ד חזר והרקיב כלו וכו' עכ"ל. וכ"כ עוד בדבור שאח"ז וגם בדבור שאחריו דהרקיב כולו ולכאורה דהוצרך לפרש שהרקיב הכל משום דחד אבר אין לו תורת רקב עד שירקיב הגוף כולו וזה אינו דודאי יש לו תורת רקב כדקאמר מר תלמודא לעיל כגון דהרקיב חד אבר ולא קמבעיא ליה אלא משום דבא מן העקב אלא משום דס"ל לרש"י דהבעיא נמי באותו רקב של שאר האברין של הגוף מי נימא כיון דמחובר עמו אותו רקב של אותו אבר החי לא חשיב רקב של מת ונעשה לו גלגלין ותערובת או"ד כיון דהשתא מיית חשיב הכל רקב של מת ולא הוי גלגלין וכן משמע מהרמב"ם פ"ז מה' נזירות דין ד' וז"ל הרקיב מקצתו כשהוא חי ומת והרקיב הכל ה"ז ספק ואם נטמא לרקב זה ה"ז ספק וכו' עכ"ל משמע שהספק הוי בכל אותו הרקב של כל הגוף וכ"כ נמי פ"ג מה' טומאת מת דין י"ז אבל מתוך דברי התוס' ד"ה טעמא וכו' משמע דהבעיא אינה אלא ברקב של אותו אבר וכן נמי רקב של שאר אברים אין ה"נ דהוי רקב ולפ"ז אין ה"נ דא"ץ שהרקיב כל הגוף

מיהו ראיתי לה' המאירי שכתב וז"ל וכן אם הרקיב אבר ממנו כשהוא חי ומת והרקיב כולו ה"ז ספק אם אותו רקב שבחייו מטמא לבדו ומ"מ יראה שאינו נעשה גלגלין לשאר האברים ואין הספק אלא אם מטמא לבדו הואיל ומת והוא מחובר לגוף או שמא אין דין רקב אלא במה שנרקב לאחר מיתה עכ"ל. הרי שהבין דהבעיא היא דוקא בשל אותו אבר אבל של כל