באר משה (כריף) רמ

רש"י ד"ה ת"ש ב"ש אומרים אלמא דיש נצוק וכו' עכ"ל ולפ"ז ע"כ דאין פי' הבעיא אליבא דרבנן כפירש"י לעיל דא"כ איך פשיט ליה מב"ש אלא הבעיא לא קאי כלל הך דנצוק אלא בעלמא קאי והא דמביא תלמודא תחלה הך מתני' דנצוק אינו אלא בשביל המפשיט דפשיט מינה ולא בשביל המבעה מיהו קשה דאיך פשיט מב"ש דלא כהלכתא וכן נמי לפי מאי דדחי מדי אריא וכו' משמע נמי מפרש"י בדבור שאח"ז דלכ"ש מבעיא ליה אי הוה טעמיה משום רירי דוקא אבל סמיכי לא א"ד ה"ה נמי בשאר אוכלין דסמיכי וקשה היך מבעיא ליה אליבא דב"ש שהרי דבכוליה דוכתי פריך תלמודא וכי טעמא דב"ש אתי לאשמעי' ונראה הא דפשיט מדברי ב"ש לעולם דכונתו לפשוט אליבא דכ"ע כלו' דאפי' ב"ש נמי מודו לת"ק דיש נצוק וא"כ ה"ה לשאר אוכלין ואעפ"י דפליגי במקפה מ"מ באוכלין כ"ע מודו דיש נצוק משום דסמיכי עיקר ודחי דלכ"ע מצי למבעי וכן נמי ללישנא בתרא דרש"י דפשיט מב"ש דאין נצוק הכונה נמי ומדב"ש משמע נמי לרבנן דטעמא דרבנן נמי משום רירי דוקא וכמו שפירשו התוס' ד"ה ת"ש וכו' ודוק

ד"ה מידי אריא וכו' כגון עדשים וכו' כמו מקפה של גריסין וכו' כצ"ל

תוס' ד"ה יש ניצוק וכו' או"ד טעמא דת"ק וכו' ושאר אוכלין נמי חמירין וכו' עכ"ל ואע"ג כיון דלב"ש מקפה עדיפא מאוכל א"כ לרבנן דפליגי אמקפה כ"ש דאוכל נמי גרע מ"מ ס"ל לרב' דאוכל עדיף ממקפה ובזה פליגי דלרבנן סמיכי עיקר ולב"ש אפכא דרירי עיקר אע"ג דלא סמיכי וכמ"ש התוס' לקמן ד"ה מידי אריא וכו' וק"ל

ד"ה ת"ש וכו' תיתכן כמו היתכן וכו' כצ"ל פירוש כמו היתכן בה"י וכ"ה בהר"ש פ"ג דאהלות משנה ד' ע"ש

בא"ד למאן דלית לה נוגע וחוזר ונוגע וכו' עכ"ל פי' דא"א ליגע ביחד ושתי נגיעות אין מצטרפין ועיין בפ' העור והרוטב דף קכ"ד ע"ב

בא"ד אע"ג דרביעית דם וכו' וכן שני חצאי זתים משני מתים וכו' עיין לחידו' לקמן דף נ"ב ע"א בגמ' ודו"ק

בא"ד וכה"ג משני בפרק העור והרוטב וכו' אף ע"ג דהתם משמע דלענין מגע לא מהני עיין לתוס' שם ונוח לך

בא"ד וא"ת תפשוט מינה דחבור אדם אינו חיבור וכו' עכ"ל לשון תפשוט לאו דוקא דאינה בעייא בשו' מקום ועיקר קושיית' מההיא דכל האוכלין מצטרפין לכביצה שהזכירו בסוף דבריהם דמשנה היא סוף פ"ד דמעילה דף י"ז ע"א וזהו שלא הזכירו אלא אותה משנה לבד משום דמינה הוא דשמעינן ותירצו דהכא לענין לטמא לאחרים והתם לענין לקבל טומאה כביצה והנה תירוץ זה לא יצדק אלא אי אמרינן דאוכל אינו מקבל טומאה אלא כביצה וכמבואר בדבריהם מיהו אין זה מוסכם דדעת רש"י בפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה כמ"ש התוס' שם וכ"ה דעת הרמב"ם ריש פ"ד מהלכו' טומאת אוכלין דין א' ע"ש וע"כ דהך דכל אוכלין מצטרפין לענין לטמא אחרים מיירי וכמו הך דחלב וכו' וא"כ לא ידעתי מה יענו לקושיית התוס' הכא והתוס' שם דחו לדברי רש"י ולא ידעתי אמאי לא דחו נמי מכח קושייתם הכא והיותר תימא לי שהרמב"ם פסק להך דכל האוכלין מצטרפין לכביצה שם דין ג' ופסק להך דחלב המת היה מפורד וכו' טהור פ"ד מה' טומאת מת דין ו' וכן פסק נמי להדיא דחבור אדם אינו חבור שם דין ה' ודין ט' וא"כ נמצא דפסקיו סתרי אהדדי וכמו שהקשו התוס' הכא

שו"ר דלק"מ דהתוס' דנקטו בתירוצם לחלק בין לטמא אחרים לטומאת עצמו אינו אלא משו' דהכי ס"ל דאוכל אינו מקבל טומאה אלא בכביצה ולכך קושטא קאמרי אבל לעולם בלא"ה בפשיטות יש לחלק בין טומאת מת לאוכלין דלגבי טומאת מת חבור אדם אינו חיבור ולגבי טומאת אוכל הוי חיבור ומהטעם עצמו שכתבו התוס' משום דאפשר להיות שכן היתה הקבלה. ועיין להרמב"ם בפ"ו מה' טומאת אוכלין דין י"א דפסק חבור אדם הוי חיבור גבי בצלים שחברן ובדין שאחריו גבי שום פסק דאינו חיבור והראב"ד השיגו מאי שנא והכ"מ חילק בין טומאה להכשר ע"ש וא"כ ה"ה נמי לחלק בין מת לאוכלין והיינו משום דאפשר שכך היתה הקבלה ע"ד שכתבו התוס'

ודע אחר ימים ראיתי להרב חזון נחום ז"ל פ"ג דאהלות משנה ד' ד"ה שאין חיבור אדם חיבור שכתב וז"ל דוקא כשהיה מחובר בתחלה בידי שמים ונחלק אין חיבור אדם חיבור אבל אי מתחלה לא היה מחובר אלא ע"י אדם ונחלק חיבור אדם הוי חיבור דחזר הדבר לכמו שהיה מתחלתו שהיה מחובר ע"י אדם ומטעם זה מהני לחבר שתי חתיכות לחם ע"י קיסם וחשיב שלם לענין ברכת המוציא עכ"ל ע"ש משמע דלא ס"ל לחלק כמו שכתבנו ומ"מ יש ליישב פסקי רבינו דהך דחלב המת דאינו חיבור משום דתחלתו מחובר בידי שמים אבל הך דכל האוכלין מצטרפין ס"ל לרבינו דמיירי כגון שמתחלתו היה מחובר עז אדם א"נ דמיירי כגון שצירף שתי מיני אוכלין שלא היו מחוברין כלל כגון קמח עם תאנה והכי נקיט לה הרמב"ם להדיא פ"ד מה' טומאת אוכלין דין ג' אבל לעולם אי הוי כגון תאנה שנחלקה לא הוי חיבור אדם חיבור כיון דתחלתה מחוברת בידי שמים אבל התוספו' לא ניחא להו בזה משום דסתמא קתני כל האוכלין מצטרפין וכו' ועוד אפי' לא היו מחוברין תחלה ס"ל דאינו חיבור דומיא דרביעית דם הבאה משני מתים שהזכירו בדבריהם

מיהו ק"ל דפ"ו מהלכו' טומאת אוכלין דין י"ב כתב רבינו וז"ל וכן אתרוג שנפרש ותחבו בקיסם אינו חיבור ומשמע מדברי הכ"מ שם דלענין הכשר קאמר רבינו אבל לענין טומאה אה"נ דהוי חיבור אלמא אעפ"י שתחלתו חיבור בידי שמים חיבור אדם הוי חיבור לענין טומאה וא"כ מ"ש מהך דחלב המת שהקשה מינה ה' חזון נחום ז"ל אבל לפי חילוק התוס' ניחא ותו דהך אתרוג שכתב רבינו נראה שהוא מהתוספתא והזכירה הר"ש בפ"ג דאהלות משנה ד' דקתני אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש אינו חיבור חיבור אדם חיבור ורישא דתוספתא בחלב המת מיירי אלמא דלאו לענין הכשר איירי והר"ש פירשה להך דאתרוג לענין שלא לצאת ידי חובתו ע"ש ולפי זה ניחא מיהו פשט דברי רבינו משמע לענין הכשר והתימא על מרן הכ"מ ז"ל שלא הורה מקור הך דאתרוג דכתב רבינו וגם לא הזכיר דברי הר"ש וכעת צ"ע בזה לאפס הפנאי: