באר משה (כריף) רלט

אוכלין כיון דחשיב כמו בשר עצמו ואי אמרינן אין נצל וחשיב עפרא בעלמא ממילא נמי דאינו מצטרף אבל למ"ד טומאה חמורה עד לגר לא נבעי לא לענין טומאה חמורה ולא לענין טומאה קלה דהיינו צירוף אוכלין שהרי כיון רלא נבעי לענין טומאה חמורה משום כיון דנעשה נצל לא חזי לגר ממילא נמי לו יהא דחשיב אוכל מ"מ בעי שיעור כביצה כמו טומאת אוכלין בעלמא ובשיעור ביצה אין נצל וא"כ שפיר נקט תלמודא האי סיומא דטומאה קלה עד לכלב כיון דלמ"ד טומאה חמורה עד לכלב שייכא הבעיא גם לענין טומאה קלה לכך נקט האי סיומא כלומר דלהך מ"ד לא נבעי לא לענין טומאה חמורה ולא לענין טומאה קלה דכריתות וי"ל דגם למ"ד טומאה חמורה עד לכלב ע"כ דלא מהני נצל לצירוף האוכלין אפילו מטמא טומאה חמורה שהרי כיון דאפי' כזית נבלה עצמו צריך מחשבה לשוויי אוכל כדאיתא התם דקאמ' צריכין מחשבה א"כ כיון דנצל עפרא בעלמא לא חשיב אוכל להצטרף ודו"ק

ודע שרש"י פ"ג דמסכת בכורות דף כ"ג ע"א ס"ל דטומאת מגע דנבלה חשיב טומאה קלה ע"ש וק"ק דא"כ אמאי לא מבעיא ליה הכא גם אטומאה קלה שהרי כיון דשיעורה בכזית ואמאי קאמ' הניחא למ"ד וכו' משמע דלא מבעיא ליה אלא אטומאה חמור' ויש ליישב דלא קאמר הניחא למ"ד וכו' אלא לענין טומאה חמורה ואין ה"נ דמבעיא ליה גם אטומאה קלה לכ"ע וכן משמע מפירש"י ד"ה אלא למ"ד וכו' שסיים בסוף דבריו ולא מטמא טומאה קלה וכן בד"ה לעולם אימא לך וכו' סיים נמי בסוף דבריו ואינו מטמא אפי' טומאה קלה ולשטתיה אזיל דס"ל דמגע נבלה חשיב טומאה קלה אבל התוס' הכא לשיטתם התם פ"ג דבכורות ד"ה טומאה קלה וכו' שדחו פירש"י וסבירא להו דטומאת מגע נמי חשיבא טומאה חמורה ולא מקרי טומאה קלה אלא טומאת אוכלין ולכך כתבו דמהאי סיומא לא נפקא מידי לסוגיא דידן וכו' ומה שיש להקשות לסברת רש"י דטומאת מגע חשיבא קלה מסוגיא דכריתות דף כ"א דפריך אי בשר מטמא טומאה חמורה אי דם מטמא טומאה חמורה וכו' ולא מוקי לה כגון טומאת מגע דחשיבא טומאה קלה עיין לחידושינו שם ודו"ק

ד"ה ת"ש המחהו באור וכו' דמשו"ה לא נפסל מלאכול לכלב וכו' עכ"ל תיבת לכלב אינה בדקדוק שהרי ע"כ אפי' לאדם נמי אינו נפסל דאל"כ תקשי מינה למ"ד עד לגר ולכן נראה למוחקה וק"ל

ד"ה בחמה וכו' אבל באור מיהא כיון שהמחהו בידים וכו' אבל בחמה לא הוי בידים כגון שהניחו במקום צל וחמה ממילא אתיא וק"ל: ך

ד"ה חוץ וכו' וצפחת כמו וכו' ובערוך פי' וכו אבל הרמב"ם בפי' המשנה פי' דזיפים וצפחת שני מקומות בא"י הם וע"ש בס' חזון נחום נ"ל

ע"ב גמ' הב"ע כגון דבהדי דמרתח וכו' צ"ע | על הרמב"ם דפסק פ"ז מה' טומאת אוכלין דין ד' דאין נצוק לאוכלין ובפ"ב מהל' טומאת מת דין ו' פסק להך דחלב המת סתמא ואיך לא ביאר דהב"ע כגון דבהדי דמרתח וכו' כדמשני תלמודא וראיתי להרב המאירי שכתב וז"ל ופירשוה דבהדי דמרתח וכו' ומ"מ אין אנו צריכין לכך שכל שהוא טמא כלו אינו מתפרד ע"י נצוק שהניצוק אינו עושה חבור אלא לחדש טומאה בטהור אבל מ"מ במה שהוא כולו טמא אין הניצוק מפריד ונמצא לא מחבר ולא מפריד עכ"ל כצ"ל ור"ל דהניצוק אינו עושה חיבור אלא לחדש טומאה בטהור התחתון מהעליון הטמא אבל היכא דבין העליון ובין התחתון כולו טמא אין הניצוק מפריד ר"ל לא אמרינן מפורד ע"י דאין ניצוק ונמצא לא מחבר ולא מפריד ר"ל דלא אמרי' מחבר ע"י ניצוק וכן לא אמרי' מפריד ע"י אין ניצוק כלו' דלא שייך ניצוק ואין ניצוק במה שכולו טמא וא"כ אין אנו צריכי' לשנויי' דתלמודא הב"ע וכו' כיון דלא שייך ניצוק. איך שיהיה משמע מדברי ה' דאעפ"י דתלמודא פריך לה והוצרך לשנויי הב"ע וכו' אעפ"כ אמרי' האמת הוא דלא שייך ניצוק וכו' ואין צריכי' להך שנוייא דמשני הב"ע וכו' וזה חידוש בעיני ובכמה דוכתי ראיתי לו דמרגלא בפומיה לו' כן עיין בשיטתו ליומא דף כ"ב ע"א גבי איברים ופדרים הביאו ה' שיח יצחק שם ע"ש ומעתה י"ל דכ"ה נמי דעת הרמב"ם ולכך לא הוצרך לבאר הב"ע וכו' משום דאינו מן הצורך ועיין לחי' בפ"ב דיומא דף כ"ד ע"א גבי הרמת הדשן שהרוחנו נמי בזה ליישב קושיית המש"ל על רבינו כיוצא בזה ע"ש ודוק

והנה בעיקר מאי דפסק רבינו דאין נצוק לאוכלין כתב הכ"מ ז"ל וז"ל כר' זירא ומר בריה דרבינא ולא שבקינן לפשיטותיה דרבינא משו' דחייתו של רב אשי עכ"ל הנה מ"ש לא שבקינן לפשיטותיה של רבינא אף ע"ג דכתב כר' זירא ומר בריה דרבינא כונתו כמו טעם אחר מיהו קשה מאי אולמיה מהכא דשבקינן פשיטותיה משום דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא ותו קשה דאיך כתב טעמא משום כר' זירא ומר בריה דרבינא שהרי אינו אלא דחייה בעלמא ועדיין בעיא היא וה"ל למפסק לחומרא דיש נצוק ונראה דעיקר כונת הכ"מ אינו אלא משום דהוקשה ליה דאמאי תפס פשיטותיה דרבינא דאין נצוק טפי מרבא דפשט יש ניצוק ואהא תירץ דגבי רבא שבקינן פשיטותיה משום דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא אבל פשיטותיה דרבינא לא שבקינן ליה משום דחיית ר' אשי ונראה דכוונתו ר"ל משום דדחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא הוו תרתי לגבי רבא אבל דחיית ר' אשי לרבינא יחיד לגבי יחיד וכן ראיתי לה' חזון נחום ז"ל פ"ה דמכשירין עלה הך מתני' דכל הנצוק שכ"כ בסוף דבריו שאחר שהביא דברי הכ"מ כמו שזכרנו כתב וזל וק"ק אמאי שבקינן פשיטותיה דרבא משום דחייתו דרבי זירא ומר בריה דרבינא והו"ל למתפס כרבא לגביה דרבינא ולחומרא ואולי י"ל משום דהוי יחיד לגבי רבים ע"ש

מיהו קשה דע"כ דרבא דבעי למפשט יש ניצוק ס"ל כמו דחיית ר' אשי דאל"כ היך פשיט יש נצוק דא"כ תיקשי ליה מתני' דמקפה דפשיט מינה דרבינא דאין נצוק אלא ע"כ צ"ל כדחיית רב אשי וא"כ הוה ליה רבא ורב אשי תרי נמי לגבי רבינא וליכא למי' משום דע"כ דרבינא נמי ס"ל כמו דחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא דאל"כ איך פשיט אין נצוק דא"כ תיקשי ליה הך דחלב המת דפשיט מינה רבא דיש נצוק אלא ע"כ צ"ל דס"ל כדחיית ר' זירא ומר בריה דרבינא וא"כ הו"ל תלתא לגבי תרי שהרי מה בכך ס"ס כיון דפשיטות רבא מיהת לגבי דחיית ר' אשי הו"ל יחיד לגבי תרי ואם כן הו"ל למשבק לפשיטותיה לגבי רבים וצ"ע: