באר משה (כריף) כד

פ"ב דנדרים דף י"ג ע"ב ע"ש אבל בכור הוי לה' כיון דלגבוה הוא ועיין לרש"י פ"ב דנדרים דף י"ג ע"א ד"ה אמר קרא וכו' וזהו דקאמר תלמודא ושאני גבי בכור ולא קאמר שאני נדרים אלא גבי נדרים גופייהו שאני בכור מנבלה אבל ק"ק דגבי נזירות נמי כתיב בהו מיעוטא לנדור נדר כמו גבי נדרים ומאי ממעט שהרי כיון דקאמר לה' לרבות נזירות שמשון תו לא משכחת לה גבי נזירות דבר האסור ויש לישב בדוחק דאה"נ דזהו כונת המקשה דפריך גבי נזיר כתיב לה' ור"ל וא"כ מיעוטא למאי אתא ומשני לה' לשמעון הצדיק וא"כ מיעוטא לנזירות שמשון אבל קשה לדעת הרמב"ם דס"ל לר' יודא קושטא הוא דלה' אתיא לרבות נזירות שמשון כמ"ש הכ"מ משם מהר"י ן' לב א"כ מיעוטא דכתיב גבי נזיר מאי ממעט וכן ק' נמי לפי מאי דכתב הכ"מ דשמשון חשיב נזיר לר' יודא א"כ מיעוטא למאי אתא וצ"ל דר' יודא לטעמיה דס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כיון דליכא למדרש אבל גבי נדרים דאיכא למדרש דרשינן ועיין לתוס' בד"ה מבעי ליה וכו' ועיין לה' חק נתן שם. ובזה ניחא מה שהקשה הרא"ש. פ"ב דנדרים דף י"ד ע"א על הך דרשא דדרשי' עד שידור בדבר הנדור למ"ד דברה תורה כלשון בני אדם ע"ש די"ל כיון דאיכא למדרש דרשינן ולא קאמר דברה אלא היכא דליכא למדרש וכעת צריך להתיישב בענין זה. אבל מה שתרץ וז"ל מאן דאית ליה דברה דריש ליה מלה' וכו' ע"ש ק"ל עליו שהרי אדרבא לה' איכא למדרש מינה אפי' דבר שאינו נדור כדמוכח הכא דלרבויי היא וצ"ע כעת

ד"ה דילמא וכו' כי נזיר אסור ליגע לגוסס וכו' עכ"ל עיין לה' מש"ל ז"ל פ"ו מה' נזירות דין ח' שכ' בתוך דבריו וז"ל אפשר דס"ל דגוסס כיון דרוב גוססין למיתה חשיב כמזיד במה שנכנס וכו' עכ"ל ועיין לחידושינו לקמן פ"ג דף י"ז ע"ב ד"ה אלא וכו' ודו"ק. ועיין במקובצת שכתב משם הרא"ש לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם דגוסס בידי אדם מותר ע"ש ועיין לחידושינו פרק ג' מינין דף מ"ג בתוס' בד"ה ומהכא שמעי' וכו' ודו"ק

ד"ה אלא גמרא פי' דגמרינן דקטלינהו ממש וכו' עכ"ל לאפוקי דלא תימא דגמרא גמירי דשמשון נטמא למתים משום דלא א"ש לישנא דר' יודא דאמר. שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים דמשמע דמצינו בקרא וכ"כ ה' א"מ ז"ל ואע"ג דלקמן דף ה' ע"א קאמר שכן מצינו בבני מלכים ופירש"י שכן נוהגין מ"מ על הל"מ לא שייך האי לישנא וליכא למימר דלעולם גמרא גמירי דשמשון נטמא וממילא ה"פ ויך קטל ולכך קאמר שכן מצינו מ"מ דהא מנ"ל דהוי פי' ויך וקטל לכך כתבו דגמרי' דפי' ויך וקטל. ומיהו ראיתי לה' מש"ל ז"ל פרק י"ד מה' אבל דין כ"א ד"ה וראיתי בס' יראים וכו' שבסוף דבריו הביא לשונו הלזו וס"ל בפשיטו' דגמרא גמירי שמשון נטמא גם ס"ל בפשיטות דממילא הוי פי' ויך וקטל כפשוטו ונראה שנעלם ממנו דברי התוס' הכא. גם ראיתי להרע"ב בפי' המשנה דמשמע מלשונו דגמרא גמירי שנטמא דלא כהתוס' וה' תי"ט הזכירו ולא הזכיר דברי התוס' דהכא ע"ש

בא"ד ואפי' למ"ד וכו' דמגע מיהא מטמאין עכ"ל הכי איתא להדיא פרק הבע"י דף ס"א ע"א ודע שראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' שהביא סברת ס' יראים דס"ל למ"ד אין מטמאין באהל אפי' במגע ומשא אין מטמאין וכתבו עליו ההגהות מיימוניו' דאשתמטיתיה לסוגיא דפ' הבע"י וה' מש"ל הליץ עליו וכתב דהך סוגייא דפ' הבע"י מיירי לענין מקדש וקדשיו אבל לענין איסור טומאה לא הוזהר אלא בטומאה שמטמאה באהל וכו' ע"ש באורך ונראה דיש לסייעו מדברי התוס' הכא שלא הזכירו כלום מהך דפרק הבע"י וכאילו מפיהן א אנו חיין אלא נראה משום דס"ל דהכא באיסור טומאה איירי אבל סוגיא דפרק הבע"י איכא לאוקומה במקדש וקדשיו כמ"ש ה' מש"ל ז"ל אלא מסברת עצמן הוא דכתבו כן כי היכי דלא ליהוי סוגיא סתמא דלא ככ"ע ולאפוקי סברת ס' יראים שהוכרח לאוקומי סוגיא דהכא כרבנן דרשב"י כמ"ש ה' מש"ל בסוף דבריו ודו"ק נ"ל

ודע שה' מש"ל הק' לסברת החולקים על ס' יראים וס"ל דכהנים מוזהרין על איסור טומאה דמגע ומשא מה יענו לסוגיא דאיתא לקמן פ"ז דף מ"ח דאמרי' רבי ישמעאל אומר אינו צריך וכו' וממעט מגע נבילה משום דלא מטמאה באהל א כ ה"נ נמעט מגע מתי עכו"ם מה"ט כיון שאין מטמאין באהל וכתב לחד תירוצא דת"ק ור' ישמעאל פליגי בסברא זו עש"ב. ולפ"ז אה"נ דר' ישמעאל ס"ל דמתי עכו"ם אינם מטמאין באהל כרשב"י וממילא נמי כיון שאינן מטמאין באהל אינם מטמאין נמי לא במגע ולא במשא מיהו התוס' הכא שכ' ואפי' למ"ד וכו' ע"כ ימאנו בזה אלא ס"ל דר' ישמעאל ס"ל מתי עכו"ם מטמאין באהל כרבנן דרשב"י דאל"כ מה הרויחו במ"ש ואפי' למ"ד וכו' שהרי ס"ס עוד היום סוגיא לא אתיא כר' ישמעאל ומיהו יש לדחות משום דהתוס' נחתי להלכתא וס"ל דר' ישמעאל לית הלכתא כוותיה אלא הלכתא כת"ק דפליג עליה כמ"ש ה' מש"ל לדעת החולקים על ס' יראים וס"ל נמי הילכתא כרשב"י ומש"ה כתבו ואפי' למ"ד וכו' במגע מיהא מטמאין דהיינו רשב"י אליבא דת"ק דר' ישמעאל משום דהלכתא כוותייהו ואע"פי שהתוס' בפרק הבא על יבמתו הוכיחו דאין הלכתא כרשב"י מ"מ התוס' הכא ס"ל הלכה כרשב"י כסברת ס' יראים וכן פסק נמי הרמב"ם פ"ק מה' טומאת מת דין י"ג ע"ש. ומה שיש לדקדק על ה' מש"ל היכי מתיישב לשון אינו צריך דקאמר ר' ישמעאל דאי פליגי לענין דינא הא צריך וצריך עיין לחידושינו לקמן פרק ג' מינין דף מ"ח ע"א ולחידושינו לקמן פ"ז דף נ"ד ע"א בתוס' ד"ה או בקבר ודו"ק. ואגב ראיתי עוד להמש"ל ז"ל שרצה לחלק בין עצם כשעורה למתי עכו"ם דלא חשיב יש במינו מטמא באהל גבי ישראל ע"ש ועיין בזה לחידושינו פרק קמא דמס' קמא דף י' ע"א בד"ה שהשור וכו' ודו"ק

ד"ה את נדרי וכו' משמע שהכביד וכו' עכ"ל לשון משמע קשה שהרי מקרא מפורש בשמואל ב' סי' י"ד דכתיב כי כבד עליו וגלחו וכו' ורש"י הזכירו לקמן דף ג' ע"א ד"ה משום כובד וכו' ונראה להגיה משום במקום משמע דו"ק

ודע שראיתי להתוס' סוף מסכת זבחים דף קי"ז ע"א ד"ה ר"ש וכו' שכתבו בסוף דבריהם וז"ל אבל רבנן דאמרי וכו' א"כ אבשלום לא נזיר היה וקרה דאשלם נדרי מיירי בנדרים ונדבות עכ"ל ושם בעבר הדף בד"ה מחלוקת וכו' כתבו וז"ל דליכא למימר דקרא בשאר נדרים דבפ"ב דתמורה משמע דאיירי בקרבן נזיר עכ"ל ע"ש וה"ה נמי דמהכא נמי מוכח דמיירי