באר משה (כריף) רלח

אינו מוכרח לפירש"י הכא ד"ה ורבא אמר וכו' דס"ל לאו הא בהא תליא אבל התוספ' לעיל במתניתין ע"כ דס"ל הא בהא תליא ונראה דלא ראה פירש"י מדלא הזכירו אמנם תמיה אני על הרב דאמאי לא הכריח ממתניתין דריש פ"ב דאהלות דקתני רוב מניינו אעפ"י שאין בו רובע וכו' הרי קתני בהדיא דרוב מנין מטמא בעלמא אף עפ"י שאין בו רובע וה"נ תנן בפרק ו' דעדיות סוף משנה י"ג עוד אני תמיה מהאי משנה על ה' ז"ל שרצה לתרץ על קושיית הכ"מ פ"ב מהלכו' טומאת מת דרבינו פסק כסתם מתניתין דנזיר דלא כמתני' דאהלות וכו' ע"ש דאיך לא הרגיש דסתמא דמתניתין דאהלות גופה קשיין אהדדי כיון דקתני דרוב מנין אף עפ"י שאין בו רובע איך קתני דבעינן רובע הבא מרוב מנין דאי איכא רוב מנין בלא רובע נמי מטמא וקושיא אלימתא היא על הלח"מ אלא ע"כ צ"ל כדברי הכ"מ דרובע הכא מרוב מנין דקתני ר"ל דליכא רוב מנין וכ"כ הר"ש להדיא וז"ל רובע עצמות מרוב המנין כלו' אעפ"י דליכא רוב מנין ולא רוב בנין ע"ש ונראה דזה נמי הכריחו כדכתי' ולדברי התוס' לעיל במתניתין דס"ל דאפי' חצי קב לחודיה אינו מטמא באהל צ"ל נמי דרובע הבא מרוב מנין ר"ל דבעינן מעט שכולו עצם של רוב המנין אבל רוב המנין בשלימות אף עפ"י שאין בו רובע הקב ואפשר דזה נמי כונת הר"ש ועיין לחידושינו לקמן דף נ"ב ע"ב. ואכתי איכא למידק דא"כ אמאי לא הביא הכ"מ הכרח זה לפירושו ואפשר משום דס"ל דאפשר לדחוק דה"ק דוב מנין אף ע"פ שאין בו רובע אבל רובע כמאן דליתיה דמי אלא א"כ בא מרוב מנין כלומר דרוב מנין עיקר אפילו ליכא רובע אבל לדעת הלח"מ ז"ל צ"ע

בא"ד לכך יש לגרוס אלא לרוב וכו' כצ"ל

בא"ד תנא ושייר במתני' וכו' עכ"ל ושייר תרתי דרוב מניינו ורוב בניינו תרתי חשיבי מיהו קשה לרבא אמאי לא חשיב מתני' נפל שלא נתקשרו איבריו אי ס"ל דנזיר מגלח עליו ומאי שייר דהאי שייר ואפשר דאין ה"נ לרבא אין הנזיר מגלח עליו ואף ע"ג דלרבא מפרש על המת דב"פ דאהלות כר' יוחנן בנפל שלא נתקשרו איבריו כמ"ש התוספות מ"מ דוקא לענין טומאת אהל אבל הנזיר אין מגלח עליו דומיא דרובע הקב וד' דם דמטמאו באהל ואין הנזיר מגלח עליהם כמ"ש התוס' לעיל במתניתין ד"ה ועל חצי קב וכו' וד"ה ועל חצי לוג וכו' ועי"ל דס"ל לרבא דנפל שלא נתקשרו אבריו לא חשיב שיורא דבכלל מת דקתני וכ"כ ה' שושנים לדוד ז"ל ועי"ל דשייר נמי מת שנשרף ושלדו קיימת וכן מת שנתבלבלה צורתו שהביא הר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן נמי שליא דלא מקריא מת כמ"ש התוס' פ"ג דנדה דף כז ע"א ד"ה מ"ט וכו' בסוף דבריהם לחד תירוצא ע"ש ודוק

ד"ה ה"ד וכו' כי קדש מאי הוי היכי מגלח על הספק וכו' עכ"ל ק"ק דמשמע דאי הוה מגלח על הספק הוה ניחא ואכתי קשה כיון דמגלח על הספק ל"ל קרש אע"ג דלא קרש כיון דמגלח על הספק ואין לומר דרבותא קמ"ל דאפי' קרש הוי ספק ומגלח על הספק דלענין תגלחת נזיר מ"ל ודאי מ"ל ספק וי"ל דאין ה"נ אלא בקושט' קאמר דקושטא הוא דאינו מגלח על הספק וכי קרש מאי הוי וק"ל

ד"ה אמר ר' ירמיה וכו' כלו' וכו' אבל לא ידעינן וכו' עכ"ל משום דלשון בסתם אינו מיושב ולכך כתבו כלו' לח ידעינן וכו' וכ"כ נמי רש"י כלו' ספוקי מספקא לן וכו' א"נ כונת התוספות משום דמשמע דר' ירמיה נקט חלוקה אחריתי שאינה מדברי הבעיא כלל מדלא נקט הך לישנא גופיה דנקט בצדדי הבעיא אי דלא ידעינן וכו' ולכך כתבו כלומר וכו' ר"ל דע"כ דכונתו על אותה חלוקה דלא ידעינן וכו' וא' עיקר וק"ל

בא"ד קרש ודאי מוהל עכ"ל ולפ"ז הו"ל ר' ירמיה והמקשה פליגי במציאות דלפי דעת המק' דכיחו וניעו שייך שיקרוש ולכך פריך כי קרש מאי הוי שמא כיחו וניעו אבל ר' ירמיה חדית ליה דכיחו וניעו אינו קרש ולכך אי קרש אין כאן ספק אלא ודאי דבשרו הוא וק"ל

ד"ה יש נצל וכו' לאו לענין גילוח הנזיר וכו' עכ"ל משום דנזיר אינו מטמא אלא אדם ולא בנפש בהמה כדאמרי' לעיל דף מ"ח ע"א שומע אני אפילו נפש בהמה ת"ל וכו' וק"ל

תוס' ד"ה וטומאה קלה פירוש שאר אוכלין וכו' עכ"ל אבל נבלה אף על גב דכ"ש דמטמאה אוכלין מ"מ בכזית מיהא מטמאה משום נבלה שהיא אב הטומאה ולא חשיבא קלה אלא טומאת אוכלין שהיא ראשון ושני דבעי שיעור ביצה ואף ע"ג דבריש פ"ה דמסכת כריתות דף ך' ע"ב אמרינן מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהם טומאה חמורה וטומאה קלה ופיר' רש"י טומאה קלה טומאת אוכלין כביצה טומאה חמורה כשהיא נבלה מטמאה במשא וכו' משמע דנבלה נמי יש בה טומאה קלה כבר פריך התם תלמודא דף כ"א ע"א היכי משכחת לה טומאה קלה אי בשר טומאה חמורה אי דם טומאה חמורה ומשני לענין צירוף וכו' ע"ש

וק"ק אמאי לא מבעיא ליה הכא גם כן בטומאה ש קלה שהיא טומאת אוכלין י"ל דמשמע ליה דצא גמירי נצל אלא לענין כשיעור כזית ולא כשיעור ביצה ומה"ט נמי לא מבעיא ליה אי יש נצל בטומאת שרץ משום דשיעורו כעדשה כמ"ש במקובצת ע"ש מיהו קשה דאמאי לא מבעיא ליה בנבלת עוף טהור דמטמא נמי טומאה חמורה בבית הבליעה בכזית כדפסק רבי' בפ"ג מהלכות אבות הטומאה דין א' ורבינו שם דין י"א פסק דאין לו נצל וכתב הכ"מ ז"ל משום דבגמ' דנזיר לא מבעיא ליה אלא גבי בהמה משמע דגבי עוף פשיטא דאין לו נצל ע"ש והשתא קשה על הגמר' גופה דאמאי לא מבעיא ליה גבי עוף ונראה כיון דאינה מטמאה אלא עד שיהא כזית בבית הבלועה אבל במגע ומשא אינה מטמאה הילכך גרע וסברא דאין לה נצל ודו"ק

בא"ד ומהאי סיומא וכו' אלא אגב וכו' עכ"ל ק"ק דבריש פ"ה דכריתות דף כ"א ע"א שזכרנו מסיק תלמודא דבנבלה עצמה יש בה טומאה קלה כגון להצטרף בפחות מכזית נבלה או כזית נבלה עם האוכלין להיות משלים שיעור ביצה ע"ש בתוס' בד"ה כגון וכו' ולפי"ז נהי דטומאה קלה דאוכלין דעלמא לא שייכא הכא מ"מ טומאה קלה דמס' כריתות שייכא הכא דלמ"ד טומאה חמורה נמי עד לכלב. אי אמרינן יש נצל וחשיב כמו בשר עצמו לטמא טומאה חמורה ממילא ה"ה נמי דמצטרף להשלים שיעור ביצת