באר משה (כריף) רלז

דחייה בעלמא ולעולם דשייך נמי ראוי לכלב אפילו בחמה כסברת המקשה דהכי משמע פשטא דתלמודא וכונת ה' מש"ל דנקט קושייתו אברייתא לאו דוקא אלא כלפי שנוייא דתלמודא דאוקי לה בהכי בדאסרח ונפסל לכלב והו"ל כאלו הברייתא קתני אסרח לכך נקט קושי' אברייתא ועיקר קושיית ה' אתלמודא גופיה דאמאי הוצרך לשנויי הכי ולאוקי הברייתא בהכי ודו"ק

שם גמ' כל הניצוק וכו' נראה אגב דבעי גבי נצל ופשיט ליה מחלב שהמחהו מייתי נמי בעיא דניצוק הכא משו' דדמי למאי דבעי למפשט' נמי מחלב שהתיכו ודו"ק נ"ל

רש"י ד"ה כי אמר וכו' ובמסכת חולין קאי וכו' עיין לה' זרע יצחק ז"ל ריש פרק גיד הנשה דף פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ר"י וכו'

ד"ה ורבא אמר וכו' אע"ג דבעלמא וכו' אלא א"כ שיהא בו רובע וכו' עכ"ל יש לתמוה דהפך משנה ערוכה ריש פ"ב דאהלות דקתני בהדיא אעפ"י שאין בו רובע וכו' ע"ש

ד"ה שקרש שנימוח ואח"כ קרש עכ"ל משום דלא שייך קרישה אלא עד שנמוח מקודם ואח"כ קרש ובדבור שאחר זה כתב ומוהל שהרתיח שיצא מבשר המת כעין מים והרתיח ליקריש ע"י רתיחות שהרתיח וכו' עכ"ל משמע דמוהל לא בעי שקרש אלא כשהרתיח סגי דהיינו סמוך לקרישה ולכך גבי מוהל קתני שהרתיח דהיינו סמוך לקרישה אבל גבי בשר קתני שקרש משמע דבעינן עד שיקרוש ממש ולא סמוך לקרישה והיינו טעמא נראה משום דבשר שנמוח נקרש בלא רתיחה ולכך בעי עד שקרש משום דלא ידעינן עת הסמוך לקרישה אבל מוהל מרתיח סמוך לקרישה כדי ליקרש ולכך מעת שמרתיח סגי דהרתיחה היא עת הסמוך לקרישה

אבל ראיתי לה' מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת דין א' שהבין דכונת רש"י דהכל תלוי בקרישה שהרתיחה היא עצמה תחלת הקרישה ובזה רצה ליישב דברי רבינו שלא כתב אלא חלוקת בשר שנימוח ואח"כ קרש ולא כתב ג"כ מוהל שהרתיח משום דס"ל לרבינו כפירש"י דכלה חדא מילתא דהכל תלוי בקרישה את"ד ע"ש ולא ידעתי מה תקן דאכתי עדיין ק' נהי דהכל תלוי בקרישה דגם מוהל נמי בעי קרישה מ"מ אמאי לא כתבו רבינו לדין מוהל בהדיא דבעי נמי קרישה כמו בשר שנימוח ותו דהוה ליה לבאר דמוהל משהרתיח סגי משום דהרתיחה היא תחלת הקרישה כיון דהברייתא הוצרכה לבאר דין מוהל דהכא ואיך רבינו לא הוצרך לבארו וצ"ע

ד"ה ה"ד וכו' הוי מן המת וכו' עכ"ל מפרש"י משמע דהספק הוא אי מן המת או אינו מן המת וכן גבי ר' ירמיה כתב ג"כ כלומר מספקא לן אי דמת הוי אי לא ומסיומא דדברי ר' ירמיה משמע דידעינן דמן המת אלא דהספק הוא אי מבשרו או כיחו וניעו וצ"ל דאידי ואידי כי הדדי נינהו ושקולין הן ודו"ק

בא"ד כלומר דידעינן ודאי דלאו ממת הוי וכו' עכ"ל כתב הרב מש"ל ז"ל פ"ב מה' טומאת מת וז"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לזה דאף אם מספקא לן אכתי שפיר קא מקשה דאיך מגלח על הספק וכמ"ש ש התוס' עכ"ל ולע"ד נראה דהכרח רש"י משום דלפי' התוס' אוקמתא דרבי ירמיה היינו הצד הא' של המקשה דקאמר אי דלא ידעינן כי קרש מאי הוי וא"כ הו"ל לר' ירמיה למנקט אותו הלשון עצמו דנקט המבעה והכי הו"ל לומר לעולם דלא ידעינן וכו' ומדנקט האי לישנא בסתם וכו' משמע דאוקמתא אחריתי היא שאינה מצדדי המבעה כלל ודו"ק

ד"ה ואי ס"ד וכו' כי חזר וקרש עכ"ל ק"ק כיון דאיירי בדידעינן של נבלה א"כ אע"ג דלא קרש טמא כדפריך תלמוד' גבי נצל המת וכבר נתעורר בזה הרב מש"ל ז"ל פ"ב מהלכות טומאת מת דין א' ע"ש

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' אבל אם אין בו רוב הבניין או רוב המנין וכו' עכ"ל ר"ל אין בו רוב המנין ממש בשלימות אבל בעינן דבא מרוב המנין דהיינו מעט מכל עצם ועצם של רוב המנין דאל"כ אפילו באהל נמי לא מטמא וכמו שהוכיחו התוספות לעיל ד"ה ועל חצי קב וכו' מיהו ראיתי לה' לח"מ ז"ל פ"ז מהלכות נזירות דין ב' שהבין דדברי התוס' הכא אינם כדבריהם הם דלעיל ולכך כתבו התוס' הכא אליבא דרבא ותוס' לעיל אליבא דר' יוחנן דאפשר דר' יוחנן פליג עליה דרבא את"ד ע"ש באורך וכמה מהדוחק יש בזה דכולי האי הו"ל להתוס' לבאר וגם משמע נמי מתוך דבריו של ה' דלא שאני לחלק בין רוב מנין בשלימות לבין באו מרוב המנין מעט מכל עצם ועצם אלא דאידי ואידי חדא היא דאל"כ מאי ק"ל מתני' דאהלות עם סתם דנזיר אימא דסתם דנזיר נהי דע"כ דליכא רוב מ"מ מעט מכל עצם ועצם מיהא איכא ולעולם דס"ל לרבא כרבי יוחנן כי היכי דלא תקשי סתמא אסתמא ומנ"ל להתוספו' דרבא פליג על ר' יוחנן בזה אלא ודאי דלא שאני ליה להרב ולפי זה מ"ש התוס' לעיל במתניתין דמיירי שבאו מרוב מניינו וכו' ר"ל דבעינן רוב מנין ממש בשלימות ולאו דוקא דכתבו מעט מכל עצם ועצם וכו' ונמצא דלר' יוחנן בעי תרתי רוב מנין וחצי קב אבל רבא רוב מנין לחודיה סגי כדקאמר בהדיא ומינה דע"כ דחצי קב נמי דקתני מתני' היינו לחודיה אף עפ"י שאין בו רוב מנין דאי איכא רוב מנין בלא חצי קב נמי נזיר מגלח עליו. וכתב עוד. הלח"מ וז"ל וכיון דאמרינן דבנזיר רוב מניינו אף על פי שאין בו רובע וכו' וא"כ שמעינן דרובע דמטמא בעלמא הוי אפילו שאינו מרוב מניינו דאי רוב מניינו בלא רובע נמי וכו' עכ"ל ע"ש נראה דכתב כן כי היכי דלא תקשי דלרבא מה יענה בהוכחת התוספו' לעיל שכתבו וליכא לפרושי אלא כיון דלרבא אפי' רובע לחוד בלא רוב מנין מטמא באהל א"כ ליכא הוכחה מהך מתני' דאהלות מדלא קתני חצי קב וכו' שהרי אפי' רובע לחוד מטמא וע"כ דהך דפ"ב דאהלות פליגא כמ"ש הלח"מ ז"ל אלא הוכחת התוספו' אינה אלא לר' יוחנן לפום אי אמרינן דר' יוחנן פליג ארבא וס"ל דרוב מנין לחודיה אין הנזיר מגלח עליו משום דהכי ס"ל להתוס' דאפשר דר' יוחנן פליג עליה דרבא וממילא דאינו מוכרח לר' יוחנן דרובע לחודיה מטמא בעלמא ונימא מתניתין דאהלות פליגא אלא דאיכא למימר במתני' דנזיר נמי דקתני על רובע אין הנזיר מגלח דמשמ' הא טומאה מטמא איכא לאוקומה בדאיכא נמי רוב בנין ודו"ק

ודע דמה שהכריח ה' ז"ל כיון דאמרינן דנזיר רוב מנין אף על פי שאין בו רובע מגלח משמע דמטמא בעלמא דאי לא בנזיר אמאי מגלח וכו' ע"ש