באר משה (כריף) רלו

אמנם בירושלמי קאמר תחלה להביא את הנפל שאין בו כזית וזה ברור עכ"ל ע"ש ונראה דאין כוונת הרב מראה הפנים מדפריך הכא בבבלי ועדיין יאמר על אבר וכו' משמע דס"ל למקשה אף עפ"י שאין עליו כזית בשר לא פשיטא ליה דלא נתקשרו איבריו וכו' דלהא ודאי לק"מ משום דהמקשה קאי אמת ולא הנפל אלא עיקר הוכחת מראה הפנים משום כיון דר' יוחנן קאי לתרץ פירכא קמייתא א"כ ע"כ כיון דלא נתקשרו איבריו מסתמא אין כו כזית בשר כמ"ש התוס' בהדיא בפרק גיד הנשה וכמ"ש נמי הר"ש והיינו או משום דהו"ל העיקר חסר בדברי ר' יוחנן אי משום דע"כ דרבי יוחנן מפרש לדברי רבי יוסי כמ"ש מהרש"א ז"ל וזהו שכתב הרב מראה הפנים דהא שנוייא דר"י דקאי נמי לתרץ קושיא ה"ה וכו' ולפ"ד הבית יצחק ז"ל לא ידעתי לאיזה תכלית כ' ה' מראה הפנים כן וכו' וג"כ רמז בסוף דבריו לדברי התוס' דפרק גיד הנשה א"ו כדכתיבנא והתימא על הרב בית ישחק שלא ראה שהר"ש ריש פ"ב דאהלות כתב ג"כ כדברי הרב מראה הפנים דהירושלמי דלא כהבבלי ודו"ק

והנה בדברי התוספות הכא שכתבו דרבי יוחנן אמתני' דאהלות אמרה יש מי שהקשה לי דא"כ פרק גיר הנשה דפריך ממתני' דהכא דקתני על אלו טומאות הנזיר מגלח ומייתי עלה כדאמר רבי יוחנן וכו' אמאי. לא מייתי בפשיטות מתניתין דאהלות גופה דעיקר מילתא דר' יוחנן קאי עלה ואפשר ליישב דתלמודא התם מילתא אגב אורחיה קמ"ל דכמו דתירץ רבי יוחנן אמתני' דאהלות ה"נ צריך לתרץ אמתניתין דנזיר ולאפוקי תירוץ רבי יוסי בברייתא דמשני לא נצרכה אלא למת שאין עליו כזית וכו' משום דאינו מספיק כדקאמר הכא ועדיין יאמר על אבר מגלח וכו' והא דלא הקשה ר' יוחנן אמתניתין דנזיר שהיא מוקדמת בסדר נשים קודם לס' טהרות משום כיון דסבר ר' יוסי נכנס בקושיא זו בברייתא אעפ"י שאין תירוצו מספיק על אבר ממנו וכו' ודו"ק

דף נ' ע"א גמ' ועדיין יאמר על אבר וכו' לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו וכו' ור' יוסי בברייתא לא חש לתרץ קושיא זו מפני דקאי על דברי סומכוס דלא הזכיר אלא על המת ועל כזית מן המת אבל תלמודא הוצרך לתרץ אליבא דמתני' דקתני נמי על אבר מן המת ולכך משני בנפל שלא נתקשרו איבריו וכו' פיר' לא נצרכה אלא למת שאין בו אבר דכיון שלא נתקשרו אבריו אין עליו בשר וא"כ לא מקרי אבר והא דלא משני כפשיטות דעל המת דקתני אף עפ"י שאין עליו בשר משום דסתם מת יש עליו בשר אבל נפל שלא נתקשרו אבריו מסתמא אין עליו בשר ואקרי נמי מת וכה"ג כתב מהרש"א ריש פרק גיד הנשה דף פ"ט ע"ב ד"ה ואמר ר"י וכו'. ודע דאיכא למפרך נמי על השדרה וגלגלת מגלח על המת כלו כ"ש וצריך לשנויי לא נצרכה אלא למת שאין בו שדרה וגלגולת וכן משמע מהתוס' ד"ה רבא אמר וכו' שכתבו וז"ל ולא גרסינן אלא דהיכי מצינן וכו' ע"ש

שם גמ' ת"ר איזהו נצל וכו' כצ"ל וכן משמע מהתוס'

שם גמ' לא קדש דילמא כיחו וניעו זכו' ואע"ג דלגבי טומאה דמתניתין דפ"ב דאהלות אפי' מספק נמי מטמא ככל דיני ספק טומאה מ"מ הברייתא לענין טומאת ודאי הלכך קתני דוקא קדש מיהו קשה על הרמב"ם פ"ב מה' טומאת מת דין א' שכתב. ואם לא קרש אינו מטמא שמא כיחו וניעו והו"ל לאחר דהרי זה ספק טומאה וכבר נתעורר בו ה' מש"ל וכתב ואולי דנצל אין לו טומאת ספק ואינו מטמא כ"א בודאי וסיים והדבר צריך תלמוד ע"ש ונראה משום דמשמע ליה להרמב"ם דסתמא פריך תלמודא בין אמתני' דנזיר בין אמתניתין דאהלות כי קרש מאי הוי משום דברייתא דאיזהו נצל סתמא קאי אנצל דתרוייהו אלמא דגבי נצל דטומאה נמי פריך היכי מטמא מספק ועוד דאי אמתני' דנזיר הוא דפריך מ"מ אמאי לא משני דלא קאי אברייתא אלא אנצל דמתני' דאהלות ואמאי הוצרך ר' ירמיה לסתור סברת המקשה דס"ל דכי קרש נמי ספק שמא כיחו וניעו והו"ל המקשה והמתרץ פליגי במציאות ואמאי לא משני דברייתא דקתני איזהו נצל מיירי בנצל דגבי טומאה דמתניתין דאהלות ולכך מטמא מספק וכ"ת א"כ ל"ל קרש י"ל רבותא קמ"ל דאפי' קרש אפ"ה ספק ואינו טומאת ודאי אלא טומאת ספק ונפקותא איכא לענין היכא דהוי ס"ס ואע"ג דברייתא סתמא קתני דמשמע דקאי נמי אנצל דמתני' דנזיר מ"מ הא עדיפא לשנויי מלסתור סברת המקשה וה"ל פליגי במציאות אבל אי אמרינן דנצל נמי אינו מטמא על הספק א"ש טפי ודו"ק

שם גמ' ת"ש וכו' ואי ס"ד יש נצל אפילו בחמה נמי אימת ממחה לה חמה בתר דסרח כיון דאסרח וכו' כצ"ל וכן נראה מפירש"י ועיין לה' מש"ל ז"ל בפ"ג מהלכו' אבות הטומאה דין י"א שיחס גרסא דידן ואי עד לכלב וכו' אליבא דרבינו ע"ש. וראיתי לו עוד שהקשה וז"ל דכפי סברת רבינו יש לדקדק בברייתא דתני בחמה טהור והוי טעמא משום דאסרח ונפסלו מאכילת כלב ל"ל משום דנפסלו מאכילת כלב ת"ל דאפי' ראוי לכלב אינו מטמא משום דהוי נצל ואין נצל לעוף ע"ש מה שתירץ משמע מתוך לשונו דאברייתא קא מקשה מדקתני חמה ע"כ מוכח דאיירי בנפסל לכלב כסברת המתרץ ואמאי אצטריך להאי טעמא וכו' והא דלא הקשה אתלמודא גופיה דמאי פריך דילמא הא דקתני טהור משום דאין נצל משום די"ל דה"ה דהו"מ לשנויי הכי ועדיפא מינה משני משום דהכי משמע לישנא דברייתא דקתני חמה דהיינו אסרח ואינו ראוי לכלב ולכך הקשה הרב אברייתא גופה אמאי קתני בחמה דמשמע דנפסל לכלב ולפ"ז קשה דא"כ דחמה דקתני הברייתא מוכח כסבר' המתרץ דאסרח ונפסל לכלב א"כ לדברי רבינו קשה דתיפשוט לאידך גיסא דע"כ כמ"ד עד לכלב דאי כמ"ד עד לגר אמאי הוצרך לטעמא דהוסרח ונפסל לכלב וא"כ תקשי מינה למ"ד עד לגר וכמו כן קשה ג"כ לגיר' רש"י ותוס' דבעי למפשט אין נצל ודחי לעולם יש נצל ומשום דאסרח ואינו ראוי לכלב דא"כ תפשוט לאידך גיסא דע"כ יש נצל דאי אין נצל ל"ל טעמא דאסרח ונפסל לכלב ומיהו לגיר' רש"י ותוס' אפשר ליישב דאי לא אסרה ברייתא גופה מספקא לה אי יש נצל או אין נצל וכה"ג משני תלמודא לקמן דף נ"א ע"א גבי בעיא דגזז שערו וכו' ועיין לה' יד מלאכי ז"ל סימן תק"ו אמנם לרבינו קשה דתקשי מיניה למ"ד עד לגר ולכן נראה דלעולם לישנא דברייתא דקתני חמה אינו מוכרח כסברת המתרץ דנפסל לכלב דדברי המתרץ אינם אלא