באר משה (כריף) רכו

במינו מותר בהנאה ע"ש אבל מדברי התוספות פ"ק דזבחים דף יוד ע"ב ד"ה כחטאת וכו' גבי שם חטאת משמע דלא פרכינן פירכא זו אחדא מחדא משום דהוי פירכא כל דהו וכן משמע דעת מהרש"ל פ"ד דפסחים דף כ"ה ע"א גבי כלאי הכרם כמ"ש שם בחידושינו ע"ש מיהו צ"ע דבכמה דוכתי פריך תלמודא פרכא זו דיש במינו אחדא מחדא פ"ז דזבחים דף ע' ע"א דפריך ועוד מי איכא למילף טריפה מטמאה וכו' וכ"ת וכו' במינה מיהא איכא וכו' ע"ש וכן פ"ה דמס' סוטה דף כ"ט ריש ע"ב פריך מה לטבול יום דשרץ שרץ יש במינו אב הטומאה וכו' ועיין עוד לחידושינו בתוס' דפ"ק דזבחים ודוק

שם גמ' ומה כ"ג וכו' מטמא למת מצוה נזיר וכו' עיין להרא"ם פרשת אמור פסוק לא יטמא בעמיו שהקשה לדעת רבינו דנזיר הל"מ הל"ל דהני קראי אסמכתא נינהו והניח בצ"ע ולזה יש ליישב אף על גב דקרא אסמכתא בעלמא אורחיה דתלמודא למעבד בהו צריכותא כמו דרשה גמורה תדע שהרי התוס' סוף פרק כל הבשר דף קי"ז ע"א ד"ה אמר ר' ינאי וכו' כתבו לחד תירוצא על דרשת ר' ינאי התם דהוי אסמכתא ע"ש ואפ"ה עביד בה תלמודא התם צריכותא וכן ראיתי נמי להכ"מ ז"ל פ"ב מהל' איסורי מזבח דין יו"ד שכתב לחד תירוצא גבי קרא מן הבקר להוציא הטריפה דאינו אלא אסמכתא בעלמא ע"ש ובפ"ק דמנחות דף ו' ע"א עביד ביה תלמודא צריכותא דפריך ל"ל קרא וכו' ומשני צריכי וכו' ע"ש ועיין עוד בזה לחידושינו פ"ו דמסכת תמורה דף כ"ט ע"א באורך ע"ש

מיהו ק"ק הא דפריך הכא האסמכתא לפרוך עדיפא מינה אהלכתא גופה דגבי נזיר ל"ל ת"ל ק"ו מכ"ג וזל אין ה"נ אלא משום דמסיק השתא בקראי דאסמכתא. מיהו ק"ק הלכתא דגבי כ"ה ל"ל תפק"ל ק"ו מנזיר והוא כהן כמו שהקש' הרא"ם גופיה גבי קרא דכ"ה ולא ידעתי מה הועיל ה' בתירוצו שתי' דקרא אסמכתא ס"ס תקשי דהלכתא ל"ל הלכתא שהרי מלישנא דהרמב"ם פ"ג מה' אבל וכו' מהלכות נזירות דין י"ב משמע דהלכתא נתקבלה בפירוש אכולהו נזיר וכ"ה וכ"ג. עוד ק"ל כיון דכ"ג דמטמא למת מצוה הלכתא הוא הכי יליף מניה נזיר בקו' דהא קי"ל אין למידין ק"ו מהלכה כדאמרינן לקמן סוף פרקין דף נ"ז ע"א מיהו מצאתי בפ"ב דמכות דף י"א ע"א בפלוגת' דתנאי היא אין למדין מהלכה או לא ע"ש וא"כ י"ל דברייתא הכא ס"ל כמ"ד למדין מהלכה מיהו קשה שהרי ע"כ דלא פליגי הנך תנאי פ"ב דמכות אלא גבי היקש או ג"ש אבל ק"ו לכ"ע ע לא ילפינן מהלכה ואמינא לה מהא דפריך תלמודא פ"ז דפסחים דף פ"א ע"ב והא אין למדין ק"ו מהלכה ומשני אלא אמר רבא יליף מועדו מועדו ע"ש משמע דמועדו מועדו שפיר יליף אבל ק ו לא יליף אלמא אפילו למאן דיליף בג"ש בק"ו לא יליף וא"כ היכי יליף הכא נזיר בק"ו מכ"ג ואפשר דשאני הכא כיון דאיכא אסמכתא אקרא שפיר ילפינן מהלכה ודוגמא לזה מצאתי לתוס' פ"ב דמסכת חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד וכו' גבי חולו של מועד דאסור בעשיית מלאכה מדרבנן כתבו וז"ל וכי קאמר התם חולו של מועד דאורייתא כעין דאורייתא קאמר לפי שיש לו סמך מקרא דאורייתא וכו' ע"ש וגדולה מזו כתבו עוד וז"ל כיון דאקרא סמכינן ליה למתסר לא מסתבר ליה לאוקי קרא דשרי בהדיא בהכי וכו' עכ"ל הרי מבואר דהיכא דאיכא אסמכתא אקרא אלים כחו כעין דאורייתא וכן נמי אלים כחו למעבד צריכותא אקרא כמו שהוכחנו למעלה ועיין עוד לתוס' פרק בכל מערבין דף ל"א ע"ב ד"ה כאן וכו' וא"כ ה"נ לענין אין למידין ק"ו מהלכה כנ"ל ומיהו עיין לחידו' לקמן דף נ"ז ריש ע"א שהוכחנו דזה ליתא ע"ש וצ"ע. ועיין להלח"מ ז"ל פ"ג מה' אבל דין ח' בתוך דין ה' ד"ה דמטמא וכו' שהכריח דכונת רבינו דרשא גמורה ע"ש וכן משמע מדברי מרן הכ"מ ז"ל דין ח' שעל מ"ש רבינו אפי' כ"ג חייב להטמא למת מצוה כתב וז"ל ריש פרק כ"ג ונזיר דף מ"ז ובכ"מ יליף לה מקרא עכ"ל ע"ש משמע דרשה גמורה היא ועיין עוד בענין זה לחידושינו לעיל פ"ק דף ה' ע"א ודו"ק

שם גמרא לא אם אמרת בכ"ג שכן אינו מביא קרבן וכו' וכן אי לא כתב בכ"ג לא ילפינן ק"ו מנזיר דמביא קרבן ואפ"ה מטמא למת מצוה כ"ג שאינו מביא א"ד שמטמא דאיכא למפרך מה לנזיר שאינו קדושת עולם תאמר בכ"ג דקדושת עולם ומיהו היכא דשניהם כ"ג ונזיר פגעו במת מצוה אע"ג דשקולים הם אפליגו תנאי במתני' מ"ס דקדושת עולם עדיפא ומ"ס הבאת קרבן עדיפא וק"ל

רש"י ד"ה ת"ל וכו' אלא אדם בלבד עכ"ל הס"ד ואח"כ בד"ה בנפש המטמאה לו לאדם בביאה כגון שנכנס באהל הכתוב מדבר וכו' כצ"ל והד"א

בא"ד וכיון דעל נפשות מת לא יבא מדבר בנפש אדם משמע בין קרובים בין רחוקים וכו' ולמה חזר וכו' עכ"ל יש לתמוה דמשמע אבל אי דעל נפשות מת איירי אפילו בנפש בהמה לא הוה משמע בין קרובים בין רחוקים אלא דוקא רחוקים ולכך חזר כתיב לאביו לקרובים ולא ידעתי למה ואדרבא כ"ש הוא כיון דאפילו נפש בהמה במשמע אלמא דבכולי נפשות קאמר קרא ונראה להגיה כ"ז מפירש"י וכצ"ל ואיזה זו נפש ארם ולא נפש בהמה ומשמע בין וכו' עכ"ל ור"ל דמאי דדריש בברייתא לאביו אינו מטמא מילי מילי קתני ואינו נמשך עם דלעיל ודו"ק

ומיהו נראה דאין צורך לזה וכונת רש"י ר"ל דאי על כל נפשות מת הוה משמע אפי' נפש בהמה איכא למימר דלאביו אצטריך כי היכי לגלויי דמיירי בנפש אדם ולמעוטי בהמה וכן נמי אי לא הוה משמע נפשות בין קרובים בין רחוקים איכא למימר דאצטריך לאביו לקרובים אבל כיון דנפשות מת מדבר באדם וגם משמע נמי בין קרובים בין רחוקים א"כ ע"כ הא דחזר וכתב לאביו למעט מת מצוה והשתא מדוקדק בדברי רש"י תיבת ומשמע בוי"ו וכן נמי א"ש דרשת הברייתא דלאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה דנמשכת עם דלעיל דקאמר בנפש אדם הכתוב מדבר ודו"ק. והנה משמע הא דלא בזו גבי נזיר יתירה היינו משום דעל נפשות מת לא יבא משמע בין הרובים בין רחוקים וכפי' רש"י אבל לעיל לגבי לאביו דכ"ג קתני דלאביו מיותר משום במה הכתוב מדבר אי ברחוקים ומה כ"ה וכו' אלא בקרובים וכו' ולא קתני משום דעל כל נפשות מת משמע בין קרובים בין רחוקים ואייתר לאביו י"ל דלעיל עדיפא מינה קתני דע"כ בקרובים דוקא משום דברחוקים ק"ו וכו' אבל הכא גבי נזיר לא קתני מהך ק"ו גופיה דלעיל משום