באר משה (כריף) רכה

הכא ולכך כתבו שאין לגרוס וכו' ולפ"ז מ"ש עוד הרב אורח מישור ז"ל גבי הא דדייק תלמודא פ"ב דמציעא דף כ"ג ע"א ת"ש ככרות של נחתום הא של בעה"ב וכו' אע"ג דאיתא בסיפא בהדיא דף כ"ה ע"א של בע"ה וכו' וכתב משם הכריתות אגב דאתחיל לאתויי רישא דייק הכל מרישא אע"ג שהוא בסיפא להדיא וא"כ ה"ה הכא איידי דאיירי גבי סיפא איזה מהן עדיף נקט נמי דיוקא דאיירי בה אע"פ דבהדיא הוא ברישא ע"כ תורף דבריו ע"ש אינו מוכרח אלא משום דדרך תלמודא לדייק מרישא אע"ג דאיתא בסיפא להדיא ודו"ק

ד"ה אי ברחוקים וכו' וא"ת היכי מייתר לאביו והא ק"ו אין שייך לומר אם לא שנאמר לאביו שכך מסיים וכו' עכ"ל ונראה ליישב לע"ד דודאי דבלא לאביו שייך למעבד ק"ו והכי עבדינן ומה כ"ה שקדושתו קילא שהרי מותר באלמנה אינו מטמא לרחוקים כ"ג שקדושתו חמורה שאסור באלמנה אינו דין וכו' אלא דהברייתא דנקטא קרובי' לפי האמת דכתיב לאביו וחדא מנייהו נקט מיהו התוס' עדיפא מניה תירצו דבלא"ה מי גרע כ"ג מכהן הדיוט וכו' ולפי דבריהם ניחא נמי דהיכי יליף מק"ו דהא קי"ל אין מזהירין מן הדין אלא כיון דמכח מי גרע יליף הו"ל גלוי מלתא בעלמא וכה"ג כתב הרא"ם בפ' אמור ד"ה ולא יחלל וכו' שכתב בתוך דבריו וז"ל וליכא למימר משו' דאין מזהירין מן הדין דאטו מגרע גרע מפני שנעשה כ"ג נתמעטה קדושתו שבהדיוטו וכו' עכ"ל ע"ש ודע דבירושלמי איתא להדיא כדברי התוס' דקאמר מה אנן קיימין אם לאוסרו על הרחוקים הרי הוא בכלל כהן הדיוט אלא לקרובים וכו' ע"ש הרי דקאמר הרי הוא בכלל כהן הדיוט והיינו כמו שכתבו התוספות דאטו פקעה קדושת כ"ה וכו'

מיהו ק"ל בעיקר קושיית התוס' מאי ק"ל כלל שהרי אע"ג דמלאביו הוא דשמעינן דעל נפשות מת בקרובים מ"מ על נפשות מת גופה למאי אצטריך דהא כיון דכתיב לאביו הרי קרובים אמור אלא ע"כ דאתא למעט מת מצוה דלקרובי' אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה דומיא דדרשינן מלאביו הרי לאביו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וי"ל משום דלישנא דברייתא משמע דעיקר הדרשא מלאביו יתירה משום דמעל כל נפשות נפקא לן קרובים מיהו ק"ק בדברי הברייתא דלפום מאי דקתני אי ברחוקים וכו' אמאי לא נימא נמי דאתא למעט מת מצוה ונימא דלרחוקים אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וי"ל אין ה"נ אלא קושטא קתני כיון דאיכא לאוקומיה בקרובים ולא לדיוקא דמת מצוה ודו"ק

דף מ"ח ע"א גמ' מקום שאין כהן הדיוט מטמא לאחיו מאמו אינו דין שאין כ"ג מטמא לאמו וכו' ק"ק נימא דיו מה כהן הדיוט מטמא לאמו אף כ"ג מטמא לאמו ונראה במאי דאיכא למידק עוד אמאי הוצרך כלל למילף מכהן הדיוט בלא"ה ת"ל כיון דכתיב לאביו כ"ש אמו ול"ל אמו אלא י"ל דאין ה"נ דזהו כונת הברייתא מה ת"ל לאמו משום דמלאביו נפקא אלא דלא תימא דה"א אמו עדיפא מאביו לכך עביד ק"ו מכהן הדיוט לגלויי דאב עדיף והשתא ניחא דלא אמרינן דיו שהרי עיקר הק"ו אינו אלא מלאביו וכהן הדיוט אינו אלא גלוי מילתא בעלמא דאב עדיף ובזה נוחין לי דברי הרא"ם בפ' אמור ד"ה לאביו ולאמו וכו' שכתב וז"ל וא"ת א"ה לאמו ל"ל מלאביו נפקא כבר תרצו כפרק כ"ג ואמרו מופנה לג"ש וכו' עכ"ל והוא מגומגם דלא פריך הכא מלאביו נפקא אלא מק"ו מכ"ה נפקא וצ"ל דנקט המכוון משום דהק"ו גופיה היינו ע"י שאינו מטמא לאביו אבל לפי מ"ש ניחא שפיר משום דעיקר הק"ו מלאביו נפקא ומ"מ אכתי לשון א ה דנקט מגומגם ולא ידעתי לקושרו ודו"ק עוד איכא למידק בדברי הברייתא היכי יליף מק"ו הא אין מזהירין מן הדין ולפי דברי התוספות בד"ה ואין לי וכו' ניחא דק"ו לאו דוקא אלא מעל כל נפשות מת ילפי דכולהו קרובים במשמע ולפ"ז צ"ל הא דנקט הרא"ם מלאביו נפקא לאו דוקא אלא שיגרא דלישנא דברייתא נקט וק"ל

שם גמ' ר' ישמעאל אומר א"צ הרי הוא אומר לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתו' מדבר וכו' ק"ק דלעיל בפרק ג' מינין דף מ"ב ע"ב דריש מהאי קרא דלא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה פי' שאם נטמא וחזר ונכנס לאהל שיש בו מת חייב שתים על הטומאה ועל הביאה וכתב שם במקובצת מלא יבא יתירה דריש ע"ש והשתא היכי דרשינן תרתי דרשות מלא יבא יתירה ואף דנימא דדרשת רבי ישמעאל הכא ממשמעותיה דקרא מ"מ אימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא ומנ"ל דרשה דלעיל ועוד דאי ממשמעותיה דקרא הא מנ"ל אימא דלא אתא אלא לגופיה לחייב נזיר בטומאת אהל אלא ע"כ מיתורא דריש א"נ כוונת רבי ישמעאל כיון דבודאי הנזיר מוזהר אף כל מגע ומשא א"כ ע"כ הכתיב הא לא יבא לומר דוקא טומאה שמטמאה באהל וכו' וכ"כ הרב מש"ל ז"ל פ"ג מה' אבל דין א' ע"ש וא"כ אימא הא דכתיב לא יבא אינו אלא משום דרשא דלעיל ומנ"ל דרשה דהכא. ודע שהרב מש"ל ז"ל צדד לפרש דת"ק ור' ישמעאל הכא פליגי לענין דינא דלת"ק מתי עכו"ם נמי מקרו נפש מת ומוזהר הנזיר עליהם ולר' ישמעאל אינו מוזהר משום דלית בהו טומאת אהל ע"ש ולפי צד זה יש ליישב דסוגיא דלעיל אליבא דת"ק הכא אזלא דלא דריש לא יבא לכדר' ישמעאל ואצטריך לדרשא דלעיל אמנם הרב ז"ל צידד עוד לפרש דאפשר דת"ק ור' ישמעאל לא פליגי לענין דינא ע"ש משמע דאין ה"נ דת"ק ה"ה דהו"מ למדרש מלא יבא כמו רבי ישמעאל ומר אמר חדא וכו' וא"כ סוגיא דלעיל לא כחד מנייהו וצ"ע כעת

ואגב צריך לבאר לפי הצד שכתב הרב דפליגי לענין דינא א"כ היכי מתיישב לשון אינו צריך דקאמר ר' ישמעאל שהרי צריך וצריך ת"ק למדרש מנפש מת משום דנפקא מינה למתי עכו"ם דאקרו נפש מת דאי הוה דריש מלא יבא דר' ישמעאל הוו ממעטי מתי עכו"ם משום דלית בהו טומאת אהל ויש ליישב דה"ק לענין נבלה מיהא אינו צריך משום דמשמע דת"ק נבלה נמי מנפש מת הוא דנפקא ליה ואהא קאמר אינו צריך וכה"ג ראיתי לה' בני שמואל למהר"ם עדאוי נ"ע בחידושיו למסכת חגיגה פ"ב דף י"ח ע"א גבי רבי יהונתן אומר אינו צריך ע"ש ועיין עוד בזה לתוספות לעיל פ"ק דף ד' ע"ב ד"ה אלא ולחידושינו שם ודו"ק

ודע דמדברי הרב מש"ל הללו משמע דס"ל דפרכת יש במינו דהיינו שם טומאת אהל פרכינן לה אחדא מחדא וכן משמע נמי מדברי הרא"ם פרשת משפטים ד"ה שור או חמור וכו' בסוף דבריו גבי אין