באר משה (כריף) רב

תגלחת וכו' א"כ לפום סברת המקשה השתא דתגלחת לא תסתור ואפ"ה עשה בה מגלח כמתגלח אף ע"ג אינה סותרת א"כ ממילא דגבי יין נמי נימא דעשה בו משקה כשותה אף על גב דאינו סותר וק"ו הוא מתגלחת שהותרה מכללה ועשה בה מגלח כמתגלח יין שלא הותר מכללו אינו דין שלא עשה בו וכו' אבל לפי האמת דתגלחת סותרת שפיר אמרינן מה לתגלחת שכן סותרת ל' אבל יין הואיל אינו סותר כלל דין הוא דלא עשה בו וכו' ודוק נ"ל

שם ויין יסתור ל' ק"ו מתגלחת וכו' ואף ע"ג דאמר לעיל אמר קרא כי טמא נזרו טומאה סותרת ואין היין סותר אימא שאינו סותר הכל הוא דאמעט כדאמרי' גבי תגלחת ופשוט

שם מידי הוא טעמא אלא משום גידול שער יין הא קאים שעריה וכו' ולעיל דפריך ויין יסתור הכל ק"ו מטומאה לא מצי לשנויי הכי משו' דטומאה לאו משום גידול שער של תגלחת הטומאה שהרי סותר הכל אע"פ דקאים שעריה שישאר לו כדי גידול שער לתגלחת של מצוה כגון אם נטמא בתוך נזירות מרובה וגזירת הכתוב היא אבל הכא דיליף מתגלחת משני שפיר ואין להק' דמאי משני אימא דנילף מטומאה דאע"פ דקאים שעריה יסתור די"ל כיון דע"כ גבול ל' לא ידעינן ליה אלא עד שנילף מתגלחת דמטומאה לא ידעינן כמה יסתור ואם כן מידי הוא טעמא וכו' וק"ל

והנה מהכא משמע דהיכא דגילח בנזירות מרובה באמצע ימי נזירותו דלא יסתור כלל דהא כיון דאיכא גידול שער וכן נמי בנזירות מועטת וגילח באמצע נזירותו כגון בתוך כ' יום אינו שוהא אלא עשרים יום אחרים עם אותן העשרה ימים שנשארו ותו לא כיון דאיכא גידול שיער וכ"כ התוס' לעיל דף ל"ט ע"א ד"ה סתם נזירות וכו' ע"ש אבל הרמב"ם פ"ו מהלכות נזירות דין ב' כתב דאם גילח לאחר ך' בנזירות מרובה דיסתור שלשי' וכבר תמה עליו הלח"מ זל דאמאי יסתור כלל כיון דאכתי איכא גידול שער כדמשמע מסוגיא הכא דקאמר דטעמא משום דבעי גידול שער הא קאים שעריה וכו' ע"ש ואפשר ליישב כיון דצריך שיסתור היכא דליכא גידול שער אמרינן דה"ה נמי דיסתור אפי' דאיכא גידול שער ותלמודא ה"ק מידי הוא טעמא אלא משים גידול שער כלו' משום דמשכחת לה שיסתור משום גידול שער ולכך אמרינן דיסתור ג"כ אע"פ דאיכא גידול שער אבל יין הא קאים שעריה כלומר לא משכחת ביה סתירה כלל דמעולם הא קאים שעריה והכריחו לרבי' לפרש הכי משום דפשטא דמתניתין מסייעא ליה כמ"ש הלח"מ עצמו משום דשלשים דקתני משמע בין מרובה בין מועטת ומשמע נמי בין גילח בסוף הנזירות בין גלח באמצע הנזירות אע"פ שישאר לו כדי גידול שער היכא דגילח באמצע המרובה דאל"כ ה"ל למתני נמי חומר בטומאה שסותרת לעולם אבל תגלחת משכחת לה שאינה סותרת כלל כגון אם גילח באמצע נזירות מרובה כנ"ל נכון ליישב דעת רבינו ועיין עוד לחידו' לעיל דף ל"ט ע"א בתוס' שם ודוק

רש"י ד"ה לאסור יין מצוה וכו' וכדר"ש בפ"ק וכו' עכ"ל וק"ק דלעיל פ"ק דף ד' ע"א דגם לרבנן נמי דפליגי אר"ש ס"ל דמיין ושכר שמעינן לאסור יין מצוה ונראה להגיה וכדדרשינן וכו' וק"ל

בא"ד משום דלא חל עליו מעולם משו' דנשבע ועומד מהר סיני וכו' אלא היכא דחייל ואח"כ משתרי וכו' עכ"ל והא דפריך ויין יותר מכללו וכו' הא דקרי ליה הותר מכללו אע"ג דמושבע ועומד מהר סיני בלא יחל דבריו וא"כ לא חל עליו מעולם י"ל כיון דאינה אלא שבועת עצמו הילכך קילא וחשיב כאילו חל עליו ואח"כ הותר דמה"ט נמי מותר בקידו' ואבדלתא אע"ג דקרא דמיין ושכר לאסור יין מצוה סתמא כתיב אלא משום דמוקמינן לקרא במסתבר בשבועת עצמו משום דקילא משבועת הר סיני ועיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א ברש"י ד"ה אלא כי הא וכו' ע"ש אבל אכתי ק"ל דא"כ טומאה ותגלחת היכי חשיב להו הותרו מכללן דהא מצות תגלחת מצורע ומת מצוה מהר סיני הוא וא"כ נימא לא חל עליו מעולם ומאי שנא מקידושא ואבדלתא ואמאי הוצרך קרא בהו להתירן וזל שאני טומאה ותגלחת משום דאיכא ק"ו מיין דלא יותרו מכללן ולכך חשיב חל עליו ואח"כ משתרי ר"ל חל עליו אי לאו דגלי קרא והו"א דקרא לא יטמא כולל אפי' מת מצוה משום דאיכא ק"ו ואח"כ גלי קרא דמשתרי ולכך חשיב הותר מכללו אבל גבי קדושא ואבדלתא לית לן שום סברא כלל לומר דחל עליו מעולם. מיהו ראיתי לרש"י פ"ג דברכות דף ך' ע"א ד"ה שב ואל תעשה וכו' שכתב וז"ל וטומאה שהותרה לכהן ונזיר ליטמא למת מצוה וכו' מעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב וכו' עכ"ל משמע דטומאה חשיב לא חל מעולם וא"כ תיקשי ליה היכי חשיב לה הכא הותרה מכללה. ועוד ק' היכי עביד ק"ו מיין ומה יין שאינו סותר לא הותר וכו' דהא איכא למפרך מה ליין שלא הותר משום דשבועת עצמו קילא תאמר בטומאה ותגלחת דהוו שבועת הר סיני שהרי ביין גופיה איכא חילוק זה בין שבועת עצמו לשבועת הר סיני ונראה דקושיא מתרצת חברתה וצ"ל דהכי פריך וטומאה ותגלחת לא יותרו כגון היכא דנשבע שיטמא ואחר כך נזר דומיא דיין וכן נמי נשבע שיגלח ואח"כ נדר בנזיר משום דמשמע דמתניתין דקתני חומר ביין מטומאה ותגלחת שהטומאה והתגלחת הותרו מכללן היינו מאי דאסור ביין מותר בטומאה ותגלחת וכיון דמה דאסור ביין היינו שבועת עצמו א"כ בטומאה ותגלחת נמי דמותר היינו שבועת עצמו ואהא פריך דטומאה לא תותר וכו' דהיינו שבועת עצמו והשתא ניחא דחשיב לה הותרה מכללה משום דקילא כדכתיבנא ולפי זה צ"ל דהכי משני אמר קרא לאביו וכו' אבל מטמא למת מצוה נ"ל למאי דנשבע שאטמא קרי ליה מת מצוה כי היכי דקרי יין מצוה למאי דנשבע שאשתה אבל מת מצוה שאין לו קוברים לא אצטריך קרא משום דלא חל עליו מעולם אבל ק' דבפ"ג דברכות משמע דקרא אצטריך למת מצוה ממש משום דאי לאו קרא ה"א אין חכמה ואין עצה לפני ה' ואין כבוד הבריות דוחה לאו דטומאה ע"ש וא"כ מאי משני הכא אמר קרא לאביו וכו' דילמא דקרא לא התיר אלא מת מצוה ממש משום שבועת הר סיני דגדול כבוד הבריות דודאי דסברא זו ניתנה בסיני אבל שבועת עצמו שנשבע שאטמא דקילא חל עליו נזירות ק"ו מיין ועוד ק' גבי תגלחת דמשני אמר רחמנא ראשו וכו'. ע"כ לאו בשבועת עצמו אלא בתגלחת מנוה דמצורע דכתי' ביה ראשו וכן פירש"י נמי במתני' וא"כ מאי משני