באר משה (כריף) קצט

י"ל דטומאה תוכיח דבעי שיעור וסותרת אבל בהנך תרי ק"ו גבי טומאה ותגלחת צ"ע ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה ומה תגלחת וכו'. ואגב איכא למידק אמאי לא קתני מתני' חומר בתגלחת מטומאה שכן עשה בה מגלח כמתגלח וי"ל דלא חשיב אלא מידי דגופיה ולא דאחר ואכתי קשה ליתני חומר בתגלחת דחייב אפי' כל שהוא ולכן נראה דתנא ושייר דשייר נמי עשה בה דהמגלח כמתגלח ודו"ק

שם ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וכו' תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה וכו' כבר כתבנו שהמקובצת הקשה טומאה תוכיח שסותרת אפילו את הכל והותרה מכללה ע"ש ולא ידענא מאי קושיא דהא איכא למימר מה לטומאה שכן לא עשה בה מטמא כמיטמא וה"ה נמי דה"מ תלמודא למעבד ק"ו ומה יין שלא עשה בו משקה כשותה לא הותר מכללו תגלחת וכו' וק"ל. לעיל שם ולא יעבור אחר וכו' כצ"ל בלא למ"ד וק"ל

שם אמר רחמנא ראשו וכו' אע"ג דבלא"ה קי"ל אתי עשה ודחי ל"ת אצטריך ראשו משו' דהכא איכא ל"ת ועשה תער לא יעבור על ראשו ועשה הגדל פרע כ"כ התוס' לעיל דמ"א ע"א ד"ה ראשו וכו' ע"ש וה"ה דה"מ לומר דאצטריך ראשו משום דאיכא ק"ו מיין כדקאמ' הכא בהדיא ותלמודא נמי ה"ה דבלא ק"ו ה"מ למפרך ותגלחת לא תותר משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת וכה"ג נמי איכא למימר לעיל גבי טומאה דפריך לא תותר ק"ו מיין. ומכאן ק"ל על הרמב"ם סוף פז מהל' נזירות דין ט"ו שהקשה למה דוחה גילוח מצורע לנזירות והלא בכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה ותירץ משום כיון דנטמא הנזיר בצרעת אינו קדוש ובטל העשה דקדוש יהיה וכו' וגדל פרע וכו' לפיכך בא עשה ודחי ל"ת ע"ש ולא ידעתי מאי מקשה שהרי כיון דגלי קרא ראשו כדקא' הכא בהדיא וכ"ת נילף מהכא לדעלמא דאחי עשה ודוחה ל"ת ועשה כבר הקשה כן תלמודא פ"ק דיבמות דף ה' ע"א ומשני מה לנזיר שכן ישנו בשאלה ועוד ק' כפי הטעם שכתב א"כ ל"ל ראשו ועוד ק' דאין טעמו מספיק דהא אכתי איכא עשה אחר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה כמ"ש רבינו פ"ק מהלכות נזירות דין ג' ע"ש ועוד ק' דאין טעמו מספיק שהרי כיון דאיכא ק"ו מיין דלא אתי עשה ודחי לאו דנזיר כדקאמר הכא בהדיא ותגלחת לא תותר מכללה ק"ו מיין וע"כ משום דכתיב ראשו כדמשני תלמודא והראב"ד השיג עליו וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דה"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל משמע מדבריו אפילו לא כתיב ראשו ידעינן מסברא דדחי ל"ת ועשה כיון דקילי ולא ידעתי דא"כ ראשו ל"ל ותו מה יענה לק"ו מיין דקאמר תלמודא ומה שהביא ראיה מפ"ק דיבמות לא ידעתי ראיתו דהתם קאמר לענין דלא נילף מנזיר מצורע משום דאיכא למפרך שישנו בשאלה אבל מ"מ נזיר מצורע גופיה לא ידעינן דדחי אע"ג דאיתיה בשאלה אלא לבתר דגלי קרא ראשו והכ"מ זל יישב על השגת הראב"ד דגמרא חדא מנייהו נקט ע"ש והתימא עליו שלא הרגיש במה שכתבנו דלעיקר הדין לא מהני הך טעמא וראיתי להתי"ט שהקשה לסברת הרמב"ם ל"ל ראשו ותירץ וז"ל ואפשר דלהרמב"ם אין ה"נ דראשו לא אתא אלא להקפה וכו' ע"ש ולא ידעתי דא"כ מה יענה לק"ו מיין דקאמר תלמודא וכן נמי לעשה דכל היוצא מפיו וה' זל הזכירם על דל שפתיו ע"ש

וראיתי להרב פ' דרכים דרך מצותיך ד"ע ע"ד שכתב על רבינו דהבינו לא גריס ריש פ"ק דיבמות שכן ישנו בשאלה אלא כך היתה גירסתו משום דבטל העשה וכו' ותביאו ה' שע"ה ז"ל הל' נדרים דף ה' ע"ב ע"ש ולא ידעתי דאיך לא הרגיש בקושיא זו על רבינו דהא איכא עשה דכל היוצא מפיו ואיכא נמי ק"ו מיין וכו' וכמו כן יש לתמוה על ה' מש"ל זל פ"ח מה' טומאת צרעת דין ג' שמלבד שלא הרגיש להקשות על טעם רבינו והראב"ד מהך ק"ו דמיין וכן מעשה דכל היוצא מפיו גם לא הרגיש נמי דקרא דראשו ל"ל והוא שהקשה לטעם הראב"ד ל"ל קרא והתגלח דדרשו בת"כ שבא לרבות אפי' נזיר מצורע מדלא כתיב וגילח ול"ל שנוי דקרא ותריץ דאי הוה כתיב וגילח לא חשיב עשה גמור דבימי הסגירו אינו אלא הכנה כדי לידע הפשיון וכו' ולכך אצטריך קרא לשני לכתוב והתגלח את"ד בביאור קצת ע"ש והשתא אמאי לא הקשה הר' עדיפא מינה דל"ל ראשו דדרשינן בהדיא בגמ' ולא שייך תירוצו שהרי ראשו מיירי בתגלחת של מצוה שהוא עשה גמור ודוחק לומר משום דס"ל כמו שתירץ התי"ט דאתא להקפה דכל זה ה"ל לבאר וצ"ע ועיין להר' שושנים לדוד ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דנ"ח ע"ב ד"ה הר"ף בסוף דבריהם שרמזנו למהרש"א וה' שע"ה ע"ש

ואגב ראיתי לה' ברה"ז בסוף ספרו דף ל"ד ע"א שתירץ על מה שהק' ה' מש"ל פ"ח מהל' טומאת צרעת דטעם רבינו בהל' נזירות לא שייך בה' טומאת צרעת וזל ושמא דס"ל לרבינו דבימי ספרו אין אנו צריכין לטעם הגמרא דיבמות אבל בימי הסגירו באמת צריכין לטעם הש"ס וכמ"ש הראב"ד עכ"ל ואחר המחילה אינו נראה כלל דהא כיון דרבי' ביאר הטעם בהל' נזירות א"כ ה"ל לבאר נמי בהל' טומאת צרעת טעם הגמרא בשלמא לדברי הרב מש"ל זל שכתב משום קרא והתגלח ניחא משום דרבי' הזכיר לקרא דוהתגלח שכן כתב ותגלחתו כשירה בכל אדם שנאמר והתגלח וא"כ נימא דמ"ש עוד ואפילו נזיר מגלח היינו נמי מהך קרא דוהתגלח ועוד תימא על הר' ברה"ז כיון שהביא להך ברייתא דדרשה והתגלח א"כ בפשיטות ה"ל לומר דרבינו מוהתגלח מפיק לה וכמ"ש ה' מש"ל זל וצ"ע

תו ק"ל דאין תירוצו של התי"ט מספיק ס"ס לתנא דברייתא דדריש ראשו לנזיר מצורע ל"ל ראשו אם איתא דבטל העשה וליכא אלא ל"ת כדברי רבינו וכ"ת דס"ל להך ברייתא מראשו הוא דקי"ל בעלמא אתי עשה ודחי ל"ת אבל בדברי רבינו ליכא למימר הכי כיון דרבינו לא הזכיר ראשו שהרי איכא למפרך מה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכה"ג פריך תלמודא לעיל דמ"א ע"ב ור"א דאתי עשה ודחי ל"ת מנ"ל וע"ש בפי' רש"י וצ"ע

ולולא דברי ה' תי"ט ודברי הר' מש"ל זל היה נראה דרבינו בהל' נזירות סמך אראשו דדריש תלמודא בהדיא דגלי דדחי ל"ת דנזיר ואינו צריך להזכירו וכונת קושיתו ר"ל נילף לדעלמא מהכא ולזה השיגו הראב"ד דמהכא לא ילפינן משום דישנו בשאלה והשתא ניחא נמי להראב"ד דאצטריך והתגלח דודאי טעם ישנו בשאלה לא מהני לעיקר הדין וניחא