באר משה (כריף) קצז

ליטמא ליה ואי אסיק אדעתיה דחשיב מת מצוה א"כ שאני התם דהוי מת מצוה כדמסיק ותו מדפריך בתר הכי והאי מת מצוה הוא וכו' משמע דס"ד דלא הוי מת מצוה וק"ל

ד"ה והא מת מצוה וכו' אם יש שם ישראל שיכול ליטפל וכו' עכ"ל איכא למידק האי ישראל ה"ד אי דחושש ורוצה ליטפל א"כ מאי מקשו מהך דפר' האשה רבה אלמא כהן ומת לפניו ויש שם ישראל ואינו חושש ליטפל חשיב מת מצוה שהרי שאני התם כיון דישראל אינו חושש ולכך חשיב מת מצוה ותו אי מיירי בישראל חושש ליטפל אמאי לא הביאו ראיה בפשיטות דע"כ דאין הכהן חייב ליטמא דמי גרע מישראל דאינו חייב ליטפל על אביו היכא דישראל אחר חושש ליטפל וכי מפני שהוא כהן יתחייב וליכא למימר דהוצרכו התוס' להביא ראיה מהך דפרק כ"ג משום דאיכא מ"ד פ"ק דסוטה דף ג' ע"א דלה יטמא רשות ואע"ג דקרא מיירי באחותו ע"כ ה"ה נמי שאר קרובים דהוי רשות כמ"ש הרא"ם פ' אמור ד"ה לה יטמא וכו' ע"ש דא"כ היכי כתבו דלא יטמא כהן דודאי למ"ד רשות מותר ליטמא אף דאיכא ישראל כיון דרשות הוא ודוקא למ"ד מצוה הוא דשייך לומר דאסור ליטמא היכא דאיכא ישראל דאז ליכא ראיה הא אלא ע"כ דמיירי בישראל אינו חושש והא דהביאו ראיה מפרק כ"ג דיטמא נזיר ולא כהן משום דמשמע להו דמתניתין סתמא קתני דאפילו הך דנזיר אינו חושש מ"מ מטמאין אותו בע"כ ולכך שפיר הביאו דאיה א"כ ק' היכי מצינן למימר לא ליטפל כהנים קרובים היכא דאיכא ישראל דא"כ קרא דלאביו ולאמו יטמא במאי מוקמת ליה אי דליכא ישראל כלל ת"ל משום דהוי מת מצוה אלא ע"כ דאיכא ישראל וגזירת הכתוב היא דאפ"ה מותר ליטמא לאביו ולאמו וי"ל דס"ל לתוס' דקרא לאביו מיירי היכא דישראל אינו חושש משום דקא מתעסק במצוה אחרת ולכך יטמא כהן כיון שהוא קרוב ועיין למהרש"א בתוס' דפ"ק דסוטה דף ג' ע"א ד"ה לה וכו' ולחידושינו שם ודוק. אבל קשה מאי מייתו ראיה מהך דפרק כ"ג דיטמא נזיר ולא כהן שאני התם דטעמא דיטמא כהן משום מת מצוה ולכך כיון דאיכא נזיר תו לא חשיב מת מצוה אבל הכא דמטעם קורבא דאביו אימא דמותר אף היכא דאיכא ישראל וצ"ע

בא"ד מתוך חומר וכו' עיין לתוס' שם בהאשה רבה דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר וכו'

ד"ה מתיבי וכו' וצ"ע דל"ל לה יטמא וכו' כצ"ל ועיין לה' א"מ ז"ל שהביא תירוץ התוספות פ"ק דסוטה דף ג' ע"ב ד"ה לה וכו' שתירצו איידי דכתיב יטמא כתב לה ע"ש. ואחר המחילה לא שמיה מתייא שהרי ברייתא הכא דרשה להדיא לה יטמא למעוטי אברים ולכך הקשו ל"ל מלאביו נפקא ופשוט

ד"ה אבל וכו' כי אביו חסר בעי בנו מטמא לו עכ"ל כצ"ל

ד"ה ר' יהודה וכו' תניא בת"כ ר' יהודה אומר וכו' כצ"ל וק"ק דמלבד תמיהתם תקשי להו ר' יהודה היינו ת"ק ונראה דתוס' לא היו גורסין בדברי ר' יהודה אבל מחזר הוא על עצם כשעורה וצריך למוחקו מדבריהם אלא היו גורסין הך רישא לבד דאינו מטמא לעצם כשעורה מאביו ותו לא ומשמע להו לפום קושיתם דר' יהודה קאמר אף ע"י חזרה ובהא פליג את"ק ותירצו דכולה ר' יהודה ותחלת קודם חזרה קאמר ועיין בק"א זל ודוק

ד"ה לה הוא מטמא וכו' יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מניינו רוב בניינו לקמן בפרק כ"ג מפרש לה ורוב מניינו וכו' כצ"ל והיינו לקמן פרק כ"ג דף נ"ב ע"ב דקאמר ושני שוקיים וירך אחד או שני ירכיים ושוק א' וכן פירש"י ועיין להר"ש פ"ב דאהלות משנה א' שהביא תוספתא דקתני ר' יהודה וכו' דמפרש נמי איזהו רוב מניינו מנין קכ"ה ע"ש

בא"ד וסברא הוא להעמיד וכו' אאחותו דאיירי למעוטי אברים וכו' ומן הדין הל"ל יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים וכו' עכ"ל אע"ג דלעיל בברייתא קתני לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו משמע דבלא אחותו ממעט דאינו מטמא לאבר אביו והיינו ע"כ משום דדריש לאביו ולא לאברים מ"מ ע"כ ברייתא דהכא לית לה דרשה דאביו למעוטי אברים וראיתי לה' א"מ ז"ל שכתב וז"ל התו' לעיל שהקשו ל"ל לה מאביו נפקא הם תוס' מחכם אחר עכ"ל ולא ידעתי למה דתוס' לעיל קיימי גבי הך ברייתא דקתני לפי שאינו מטמא לאבר אביו אלמא דפשיטא לה להך ברייתא דגבי אביו ממעטינן דאינו מטמא לאברים אף אי לא כתיב גבי אחותו ולכך הקשו שפיר ופשוט

שם גמ' יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת וכו' משמע דאף כשמתה אינו מטמא לאבריה זולת שדרה וגולגולת וכ"כ רש"י ד"ה ואינו מטמא לאברים וכו' ומדברי רש"י פ"ק דסוטה דף ג' סוף ע"א מוכח דאינו מטמא לאבריה כשהיא חיה כן הקשה ה' יעיר אוזן מערכת הכ"ף סימן כ"ח משמיה דהרב המובהק והמקובל מהר"א בן מוסא זלה"ה ע"ש

דף מ"ד ע"א גמ' יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת וכו' של אחרים וכו' ד"ל של שאר קרובים כפי' רש"י וק"ק אדרבא כ"ש שאר קרובים וכדקתני לעיל בברייתא לה הוא מטמא ואינו מטמא לאברים לפי שאינו מטמא לאבר מן החי של אביו כלומר שאפילו אביו הקרוב יותר אינו רשאי להטמאות כמ"ש התוס' לעיל ד"ה מיתיבי וכו' אלמא דהסברא היא שיטמא לאביו טפי מאחותו ונראה שזהו כונת התוס' ד"ה לה הוא מטמא וכו' שכתבו וזל ומן הדין ה"ל לומר יכול יטמא למתים אחרים אף לאברים וכו' עכ"ל ר"ל אדרבא מן הדין מטמא יותר לשאר קרובים ומכאן אני תמיה על ה' כ"מ ז"ל פ"ב מהל' אבל דין י"ד שכתב בס"ד וז"ל ונשאר לדקדק בדברי רבינו דכתב וכן שאר קרובים דהא כ"ש הוא ודוחק לומר דסד"א שהיה שום מיעוט באביו דוקא וגזירת תכתוב היא קמ"ל עכ"ל וק"ק דטפי הו"ל להק' קושיתו בדברי הברייתא הכא דקתני יכול לא יטמא לשדרה וגולגולת של אחרים וכו' דה"ל להקשות הכחשה דהוי הפך הדין ועוד דלא שייך תירוצו שהרי הברייתא הוצרכה למילף מבנין אב מאחותו ול"ל הך בנין אב שהרי קושטא הוא דליכא הך שום מיעוט דסד"א וכו' ומיהו לקמן בפרק כ"ג דמ"ח ע"א משמע דיש סברא לומר שיטמא לשאינו קרוב יותר מהקרוב דקתנו יכול אינו מטמא לאביו ולאמו אבל יטמא לשאר מתים וע"ש בתוס' ד"ה או אינו שכתבו טעם