באר משה (כריף) קצו

מ"מ אסור ליכנס לבית הקברות שהרי כיון דאף לדברי רבה מודה דאם פיר' אסור א"כ אפילו לקבור קרובו ועדיין מחובר עמו אסור ליכנס משום דע"כ צריך שיפרוש ממתו וילך על שאר מתים ומאהיל עליהם ועיין למקובצת לקמן דף מ"ד ע"א ד"ה ופוסקין וכו' ועיין לה' א"מ ז"ל והא דכתבו ומאהיל עליהם מדלא כתבו בפשיטות נוגע בהם משמע משו' דס"ל דבית הקברות לא חשיב נוגע ממש וכ"ה דעת המקובצת לעיל אבל מדברי התוס' פ"ז דנדה דנ"ז ע"א ד"ה ודילמא וכו' משמע דס"ל דחשיב נוגע ממש כמ"ש מהרש"א שם כמ"ש בחידושי לעיל דמ"ב ע"ב בגמר' ע"ש מיהו קש' מהא דקי"ל קברי גויים אין מטמאין באהל כדפסק רבינו פ"ג מה' אבל סוף דין ג' ע"ש וכעת צ"ע בזה לעת הפנאי

בא"ד לשון ר"י עכ"ל הס"ד ומ"ש אח"כ שהנזיר וכו' עד סוף הלשון אין מקומו כאן אלא לעיל בדבור שלפני זה אחר סיום לשונם שם הוא מקומו ודו"ק נ"ל

ד"ה א"כ נימא קרא וכו' והתם בפרק האשה וכו' ופליגי ביה תנאי התם עכ"ל לא ידעתי לאיזה ענין הביאו הך דפרק האשה ואפשר דכונתם לחזק פירושם שכתבו מגוייד מלא פצעים ופגמים דלא תימא דאפי' מי שנחתך ראשי נמי קרוי מגוייד וקתני דאינו מטמא כל עוד שמפרכס ולזה הביאו הך דפ' האשה דמדייק טמוי לא מטמא הא מחיי לא חיי ואי נחתך ראשו לא הוה צריך דיוקא וכן נמי לא ה"מ פליגי תנאי דודאי לא חיי ולפ"ז לעולם נחתך ראשו מטמא אע"פ שעדיין מפרכס וכך פסק רבינו פ"ק מהלכות טומאת מת דין ט"ו ע"ש ועיין עוד מה שאכתוב בתוס' ד"ה ומהכא שמעינן וכו' ודו"ק

ד"ה ולמ"ד וכו' עד שימות ומשני מ"מ נדרוש וכו' כצ"ל ר"ל אע"ג דקרא לא כתיב ולא יחלל אלא לא יטמא מ"מ נדרוש כאילו כתיב לא יטמא ולא יחלל כיון דסמכיה להחלו ולפ"ז ע"כ דאין פיר' להחלו כיון דסופו להיות חלל כדמשמע ליה מעיקרא כפירש"י דא"כ הוה משמע דלא יטמא איירי בגוסס שסופו להיות חלל אלא כיון דבאלו כתיב לא יטמא ולא יחלל מסתמא שדי לא יטמא אמת ממש ולא יחלל אגוסס וק"ל

בא"ד וה"מ לשנויי דהך ברייתא כרבי עכ"ל כצ"ל לשון ברייתא דנקטו ונקטו לה נמי בדבור שלפני זה אינו מדוקדק דמשנה היא פ"ק דמסכת אהלות משנה ו' ואפשר משום דמשניות דטהרות וכן דזרעים חשיבי כמו ברייתות משום דאין עליהם גמ' וכה"ג כתב רש"י פ"ק דסוכה דף י"ד ע"א ד"ה משום הכי וכו' לענין שאו' הש"ס גופה כמון שאו' במימרות אמוראים ע"ש

ד"ה ומהכא שמעינן וכו' כהן מוזהר על גוסס עכ"ל וכ"ה דעת התוס' לעיל פ"ק דף ד' ע"ב ד"ה דילמא וכו' וראיתי להמקובצת לעיל פ"ק שכתב משם הרא"ש לחלק בין גוסס בידי שמים לגוסס בידי אדם דגוסס בידי ארם מותר את"ד ע"ש וק"ל דא"כ מאי פריך הכא לר"ל מברייתא דקתני אפילו גוסס דילמא דמיירי בידי אדם דומיא דמגוייד דמיירי בידי אדם ותו דע"כ אדרבא מוכח דבידי אדם גרע מבידי שמים מדקתני אינו מטמא משמע דלא חיי כדדייק תלמודא בפרק בתרא דיבמות דף ק"ך ע"ב גבי מגוייד וכתבו התוס' שם ד"ה למימרא וכו' דע"כ צ"ל דמיירי בגוסס בידי אדם דאי בידי שמים הא מיעוט גוססין חיין וא"כ לדברי המקובצת לא ידעתי מה יענה לקושית התוס' התם וצ"ע ואפשר דלזה היתה כונת התוס' בדבור שלפני זה שכתבו והתם בפרק האשה דייק דמגוייד לא חיי וכו' משו' דהוק לו מאי פריך לר"ל דילמא תרי גווני גוסס והך ברייתא מיירי בגוסס בידי אדם דחיי ולכך קתני דאינו מטמא ולזה כתבו דע"כ מוכח מהברייתא דלא חיי כדדייק תלמודא התם ודברי המקובצת צ"ע וכבר כתבנו בדברי התוספות דלעיל לפ' דבריהם בע"א וזה נכון יותר נ"ל

דף מ"ג ע"ב רש"י ד"ה אמר ר' חסדא אף ע"פ שהראש בצד הגוף וכו' עכ"ל ר"ל לא מבעיא אם נאבד הראש לגמרי אלא אפילו מונח בצד הגוף ומשום דהכי משמ' לישנא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר וק"ל

ד"ה ואינו מטמא לאברים וכו' שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש עכ"ל וז"ל הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת דין ו' מה בין אבר מן החי לאבר מן המת אבר מן החי בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו טהורין ואבר מן המת בשר הפורש ממנו ועצם הפורש ממנו כמפורשי' מן המת השלם ומטמאין בשיעורן עכ"ל

ד"ה אבל מחזיר וכו' ה"נ וכו' נראה דבא לאפוקי הגי' שהיא קמן לאו למימרא וכו' דהאי לישנא משמע שלא נשאר הכי במסקנא וקושטא הוא דנשאר במסקנא וק"ל

בא"ד כלומר דבשעה שנגע בה ברישא וכו' עכ"ל משום דלשון דאלו מחסר פורתא משמע דלאחר שנטמא נחסר אבל בשעה שנטמא היה שלם וא"כ מאי פריך ולזה כתב כלומר בשעה שנגע ברישא ומשום דברייתא סתמא קתני אבל מחזיר וכו' משמע אפי' אותו האבר או העצם שנחסר היה חסר בשעה שנטמא וק"ל

ד"ה כזית נצל וכו' ליחה היוצאה מן המת וכו' עכ"ל וכ"כ נמי התוס' לקמן פרק כ"ג דף ן' ע"א אמרינן איזהו נצל בשר המת שקרש ומוהל שהרתיח ע"ש והתוספ' ורש"י הכא לא חשו לומר שהרתיח משו' דלא בעינן שהרתיח אלא היכא דמספק' לן אם ליחה זו מן המת או לא כמ"ש התוס' לקמן פרק כ"ג ד"ה אמר ר' ירמיה וכו' אבל הכא מיירי בידעינן שהוא מן המת ואין צריך שהרתיח ודוק ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' טומאת מת דין א' ד"ה גרסי' בפ"ז דנזיר וכו'

בא"ד מפי' ר' אליקים וכו' עכ"ל נראה דקאי אמאי דכתב דנצל לשון הפרשה ודו"ק

בא"ד ומפרש נמי לקמן בשר המת שקרש וכו' כצ"ל ור"ל בשר המת שנימוח ואחר כך קרש וכן פירש"י לקמן דף ן' ע"א והתוס' הכא לא נקטו לה משום כיון דאיירי בידעינן שהוא מן המת אפי' לא קרש נמי מטמא כדאיתא לקמן פרק כ"ג וא"כ היינו בשר שנימוח היינו ליחה היוצאה מן המת אבל רש"י לא חש לזה וגבי ליחה לא נקט שהרתיח וגבי בשר נקט קרש ודו"ק

תוס' ד"ה א"ל וכו' וצ"ע מה ר"ל עכ"ל ר"ל מאי פריך אלא מעתה וכו' דודאי דאין ה"נ דלא