באר משה (כריף) קצה

והיא קושית התוס' הכא וראיתי להר"מ בפי' המשנה פי"ב דאהלות משנה ח' שכתב משם הספרי וז"ל ולשון ספרי כל הבא אל האהל זה שבא מקצתו וכל אשר באהל זה שבא כולו עכ"ל משמע מקרא יתירא דריש אפילו מקצתו וכו' ומעתה ל"ק קושית התוס' דשאני גבי מת דגלי קרא ואין לומר דילמא כוונת הספרי דקא' מקצתו היינו רובו כלפי מאי דנקט זה שבא כולו שהרי קי"ל רובו ככולו ול"ל קרא א"ו דאצט' קרא אפילו הכניס ידו וא"כ יש לתמוה על התוס' גם על ה' מש"ל שנעלם ממנו גם דברי הספרי הלז אמנם אחר העיון נראה שקושית הר' מש"ל במקומה עומדת ולאו היינו קושית התוס' הכא אלא משו' דמש' ליה דרבינו פ"ק דטומאת מת דכתב אפילו הכניס ידו וכו' לאו היינו מטעם נגיעה אלא מטעם דחשיב ביאה דהכי משמע תחילת לשונו דכתב הבא כולו וכו' או הבא מקצתו וכו' ואח"כ כתב אפילו הכניס ידו מש' דכולהו מטעם ביאה נינהו ותדע דאי ס"ל לה' דהכניס ידו דכתב רבינו מטעם נגיעה וכונת קושיתו היא אמאי לא אמרינן נמי גבי מצורע דאפילו הכניס ידו טמא מטעם נגיעה וכמו קושית התוס' הכא א"כ איך כתב וז"ל וכן מה שהזהיר הכתוב בכ"ג על כל נפשות מת לא יבא וגבי נזיר נמי דכתיב על נפש מת לא יבא מוכח פ"ג מינין עלה מ"ג דלא חשיב ביאה אם הכניס אחד מאבריו. אך ק"ל מהא דכתיב כל הבא אל האהל וכו' עכ"ל דמשמע דרוצה להקשות על הך דכ"ג ונזיר מהך דפסק רבי' פ"ק מהל' טומאת מת ומאי קושיא שהרי אדרבא הך דכ"ג ונזיר אין ה"נ דאם הכניס ידו טמא מטעם נגיעה כדמוכח הכא ומטעם דמליא טומאה דמי כמ"ש התוס' וא"כ הוי כמו פסק דבינו דפ"ק מה' טומאת מת ולא ה"ל להק' אלא דוקא גבי מצורע דאמאי לא אמרינן דמכניס ידו טמא משום נגיעה ותו איך כללם ה' עם דין המצורע שכתב וכן גבי כ"נ ונזיר וכו' דמשמע דשפיר הוו כמו דין המצורע שהרי אדרבא אינם שוין לדין המצורע ואדרבא לא הוה צריך כלל להקש' מהך דכתיב כל הבא אל האהל דפסק רבינו פ"ה מהל' טומאת מת אלא בפשיטות ה"ל להקשות מהך דכ"ג ונזיר גופייהו דמוכח מהכא דאם הכניס ידו טמא משום נגיעה דמאי שנא ממצורע דלא הוי טמא עד שיכנוס רובו וכמו שהקש' התוס' הכא א"ו דזה לא ק"ל כלל משום דמצורע קלישא טומאתיה ולא אמרינן כמאן דמליא דמי וכמו שתיר' התוס' אלא עיקר קושייתו לדברי רבינו רמש דמשמע דס"ל דמכניס ידו חשיב ביאה ואלו גבי מצורע וכ"ג ונזיר וטמא שנכנס למקדש משמע דלא חשיב ביאה ונ"מ לענין התראה דבלשון לא יטמא מתרינן ולא בלשון לא יבא והשתא נהי דמהך דספרי משמע דקרא יתירא קדריש אפילו מקצתו מ"מ ע"כ מטעם נגיעה ולא חשיבי ביאה שהרי כיון דמוכח הכא דלא חשיב ביאה אבל לרבינו דמשמע דחשיב ביאה הוא דק"ל לה' ז"ל. והנה לפי סברת ה' דרבינו חשיב לה ביאה יש לתמוה לפ"ז על דברי מרן ז"ל פ"ה מה' טומאת מת שהראה מקום ועל דברי רבינו דכתב ואפילו מכניס ידו מסוגיא דהכא שכתב וז"ל בפ"ג מינין עלה מ"ג ואיתיה בת"כ עכ"ל דאיך הביא סוגיא זו על דברי רבינו שהרי רבינו ס"ל דחשיב ביאה וסוגיא. דהכא אדרבא מוכח דלא חשיב ביאה ואדרבה מהכא קשה על דברי רבינו וכמו שהקש' הר' מש"ל ז"ל והתימא על הרב מש"ל שלא הרגיש בדברי מרן הללו וצ"ע

מיהו לילי דברי ה' ז"ל היה נראה דמשמע ליה להכ"מ ז"ל דרבינו פ"ק דטומאת מת דין י"א דכתב ואפילו הכניס ידו וכו' הכונה מטעם נגיעה ולא קאי אביאה דנקט לעיל דלא נחית רבינו אלא דאיכא טומאה ואהכי מייתי הכ"מ סוגיא דפ"ג מינין לענין דאיכא טומאה והא דלא ביאר רבינו בהדיא דהוי נגיעה כיון דאיכא נפקותא לענין התראת נזיר או כ"ג שהכניס ידו דסמך אמ"ש פ"ה מה' נזירות סוף דין י"ח ע"ש ודוק

ואכתי נשאר לנו קושיא על דברי התוס' הכא שלא הביאו דברי הספרי דמשמע משום דגלי קרא גבי מת שוב אחר זמן יש מי שהראני דברי ספרי במקומו והכי איתא וז"ל כל הבא אל האהל זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כולו הא עד שלא יאמר יש לי בדין ומה מקצתו טמא כולו לא כ"ש אמרת אין מזהירין מן הדין עכ"ל הרי משמע דדרשת הספרי דדריש אפילו מקצתו לאו מייתורא אלא ממשמעותא דאל"כ מאי פריך עד שלא יאמר וכו' והוצרך לומר אין מזהירין מן הדין שהרי לא ידעי' מקצתו אלא לבתר דכתיבי תרי קראי יתירי והר"מ במשנה פי"ב דאהלות לא נחית אלא לעניין דאיכא טומאה במקצתו ולכך לא הוצרך להביא אלא תחלת דברי הספרי והשתא ניחא דברי התוס' ועיין לה' ספרי רבי רב פ' חוקת דף קל"ב ע"ב שכת' משם מהר"א נחום דקבלה היתה בידם גם כתב דגלי קרא גבי מת משום דכתיב תיבת כל וכו' ונראה שלא ראו לדברי התוס' הכא ודו"ק ועיין לחידושינו לעיל דף ל"ז ע"ב בגמ' גבי אלא הא דתניא וכו' בד"ת עוד ק"ל בין לטעם ה"ע וכו' מה שהקשינו מזה הספרי לדעת מהרש"א ז"ל ע"ש

ד"ה כגון שנכנס בשידה וכו' וצ"ל דהוא מסייע וכו' עכ"ל וה"ה דה"מ לומר תלמודא דהוא עצמו פרט המעזיבה אלא שיטפא דלישנא דלעיל פ"ג דף י"ז ע"ב נקטו ע"ש ועיין בתוס' שם ד"ה ובא חבירו וכו' והנה מה שהוצרכו התוס' לזה משום דהוקש' להו דהא בעינן לאו שיש בו מעשה ועיין לכ"מ ז"ל פ"ג מהלכות אבל דין ו' ד"ה ויש לדקדק וכו' ועיין להרב לימודי ה' נר"ו לימוד קפ"ב דף פ"ח ע"א

ד"ה מהכא משמע דכהן אסור ליטמא לאחרים אף כשהוא מטמא כבר וכן נמי אסור ליכנס לבית הקברות אפילו לקבור קרובו וכו' אחר שיפרוש ממתו ילך על שאר מתים ומאהיל עליהם וכו' עכ"ל כצ"ל נ"ל ור"ל מדקאמר יכול יהיה חייב ת"ל וכו' משמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא מיהא איכא. וראיתי להרב המאירי ז"ל שהביא ראיה דאיסורא מיהא איכא וז"ל שהרי אמרו לה יטמא ולא לאחרים עמה ר"ל אף בעודו נוגע בקרוביו עכ"ל ונראה דתוס' לא ניחא להו בראיה זו דאיכא למדתי דמיירי אחר שפי' מן המת ולעבור בלאו ועשה וכן פירשה הר' ק"א שם בת"כ דף ר"ט ע"ב ע"ש ויש לסייעו מתוס' הכא ודו"ק

וכתבו עוד וכן נמי אסור ליכנס לב"ה וכו' ר"ל ואפילו אם הוא מותר וליכא אפילו איסורא