באר משה (כריף) קצג

רש"י ד"ה אבל טומאה וטומאה וכו' כתב בהדיא בעוד שהוא נוגע במת ועיין ללח"מ ז"ל פ"ה מהלכו' נזירות דין י"ו ולהר' מש"ל ז"ל פר' ג' מהלכות טומאת מת דין ג' ודו"ק

תוס' ד"ה אייתי ביה וכו' בספרים כתוב ח"ל לא יחלל וזה אינו דהא וכו' דלהחלו אתא להאי דרשה וכו' כצ"ל

ד"ה א"ל ר' יוסף וכו' אין כאן מחולל ועומד דתוס' יש בו אף בו ביום דבשעה שחזר ונגע במת הנוגע בו יטמא ז' ימים כדדרשינן וכו' ודיקרב בדיקרב מסאב אבל קודם שנגע הנוגע בו לא יטמא כ"א טומאת ערב עכ"ל כצ"ל ומ"ש אף בו ביום נ"ל לא מבעיא אם עד למחר הוא נוגע במת דאיכא הוספת טומאה לגבי עצמו שהרי קודם שנגע לא היה מונה אלא ששה ימים אחרים אבל עכשיו שנגע במת צריך למנות ז' ימים מחדש אלא אפילו בו ביום נגע דלגבי עצמו ליכא תוספת דלעולם צריך למנות ז' ימים אחרי' מ"מ איכא תוספת לגבי הנוגע בו ולכך חייב שתים לפי שהוסיף טומאה על טומאתו לגבי הנוגע אבל קודם שפי' שעדיין מחובר במת אם נגע במת אחר פטור שהרי הוא כמו שהיה קודם ולא הוסיף כלל טומאה על טומאתו אבל לפירש"י אינו כן אלא החילוק הוא משום כשהוא מחובר חשיבא חדא טומאה אריכתא הואיל ולא נסתלק מטומאה ראשונה אבל כשפיר' ונסתלק מטומאה ראשונה חשיבא לנגיעה שניה טומאה אחריתי וק"ל

ד"ה וטומאה בחיבורין דאורייתא כלומר הרי בעלמא אדם הנוגע במת יהיה הנוגע בו טמא וכו' עכ"ל כצ"ל דלפירש"י פרכת תלמודא קאי אטומאה בחיבורין דשמעתין דאמאי אינו חייב אלא א' דאמרת חשיבא חדא טומאה אריכתא מדאורייתא משוב דמחובר במת ראשון דאינו כן אלא דמדאורייתא חשיבא טומאה אחריתי ואע"ג דמחובר דהחיבור במת אינו מועיל מן התורה להחשיבו לנגיעה שנייה חדא טומאה וה"ל חומרא לזה וקולא לזה דהא כדאיתיה והא כדאיתיה דהיינו לגבי הושיטו לו מת אחר חייב שתים כיון דנגע במת דהוי טומאה אחריתי וממילא דגבי נזיר ועושה פסח קולא דהא כיון דלא נגע במת ממש אלא באדם הנוגע במת וכיון דלא חשיב חיבור ממילא אין כאן טומאה ומשני כאן בחיבורי אדם וכו ואינו ר"ל דמחדית ליה האוקמתא דהא פשיטא הוא דבהכי איירי אלא ר"ל מי דמי וכו' ובפירש"י כ"ז בהדיא אבל לפי' התוס' פרכת תלמודא קאי אטומאת חיבורי אדם באדם דבעלמא ופריך למאי דמשוי כאן שלא בחיבורין דמשמע דמשום הוספת טומאה כמ"ש בדבור שלפני זה אלמא דס"ל דטומאת חיבורין אדם באדם טמא ז' מדאורייתא ומשני דבטומאת אדם באדם גופיה איכא חילוק בין שני שנגע לשלישי שנגע כמ"ש בדבור שאח"ז וטעמא דמילתא משום דשלישי שנגע איכא הפסק אדם שאינו נוגע במת בנתיים וזהו קרי ליה אדם באדם אבל שני הנוגע קרי ליה אדם במת לפי דאיכא הפסק אדם הנוגע במת ולכך חשיב השני שנגע נמי מחובר עם המת ודו"ק

ד"ה בחיבורי אדם וכו' שהשלישי הנוגע בנוגע בנוגע במת וכו' כצ"ל

בא"ד ולפי' ר"י נראה דאורייתא בחיבורין היינו נגע בנוגע במת ושלא בחיבורין היינו הג' הנוגע בנוגע בנוגע במת אבל רש"י פי' וכו' כצ"ל ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"ה מהל' טומאת מת דין ב' ועיין במקובלת דמשמע דלית לה גי' זו בדברי התו' אלא ס"ל דאף לפי' ר"י נמי ס"ל כפירש"י התם דמיירי אתר שפי' והכרח כן משום דהתם התיר יוסי בן יועזר ואיך ר' ינאי חלק עליו ע"ש ואינו מוכרח דאיכא למימר דר' ינאי מפרש ליוסי בן יועזר בספק טומאה כר' נחמן התם ודו"ק

ד"ה מ"ש וכו' ואין כאן תוספת ועומד קרינן ביה טומאה וביאה נמי הא מטמא וקאי וכו' כצ"ל

דף מ"ג ע"א גמ' אלא אמר רבא הכניס חוטמו וכו' כצ"ל בין בגמ' בין ברש"י בין בתוס' נ"ל

שם גמ' כגון דעייל כשהוא גוסס וכו' אף ע"ג דהתראת ספק היא שמא לא ימות נ"ל דס"ל שמה התראה א"נ כיון דרוב גוססין למיתה לא הוי התראת ס' ולהכי נקט כשהוא גוסס ולא קאמר כשהוא חולה עכ"ל המקובצת ע"ש

שם גמ' מבעי ליה לכד"ר וכו' אבל מטמא לנגעם ולזיבתם וכו' משמע משום דכתיב במותם הוא דדרשנן הכי וכן משמע נמי ממאי דפריך ולמ"ד במותם הא מ"ל להאי סברא אלמא דבעינן קרא יתירה לנגעם ולזיכתם וכן משני נמי א"כ לימא קרא במות ש"מ תרתי אלמא אי לאו קרא יתירא לא הוה ידעינן דמטמא בנגעם וזיבתם וכן משמע נמי לקמן דמ"ח ע"א דקאמר אין לי אלא נזיר כ"ג מנין ויליף ג"ש אמו אמו מנזיר ע"ש אלמא דאי לאו ג"ש לא הוה ידעינן דמטמא לנגעם ולזיבתם גבי כ"ג וכן נמי התם בעבר הדף פריך ולר"ע ג"ש דרבי מנ"ל וכ"כ נמי התוס' להדיא לקמן ד"ה ולאמו וכו' דבמותם יתירא דרשינן אבל מטמא לנגעם ולזיבתם ע"ש ומכאן ק"ל על ה' כ"מ ז"ל פט"ז מה' טומאת אוכלין דין ט' שעל מ"ש רבינו וז"ל ושאף כהנים ונזירים מותרין להתטמא בשאר טומאות חוץ מטומאת מת עכ"ל וכתב וז"ל וזה פשוט שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת עכ"ל משמע דרבי' מסברא הוציא דין זה מפני שלא כתוב בתורה אלא טומאת מת והוא תימא שהרי ברייתא ערוכה היא אשמעינן דין זה והוצרך ללמוד מקרא יתירא דבמותם וצ"ע. ואי קשיא ס"ס אמאי הוצרך ללמוד מקרא יתירא ואמאי לא למדוה מפני שלא הוזהרו בתורה אלא מטומאת מת וכמ"ש הכ"מ ז"ל וקרא יתירא ל"ל כבר תירצו התוס' לקמן דמ"ח ע"א ד"ה ולאמו וכו' דעיקר קרא לנגעים אצטריך דס"ד דמצורע חשוב כמת ולזיבתם נקט אגב נגעים ע"ש

והנה התוס' הכא ד"ה במותם וכו' כתבו וז"ל ואפילו באחריני אינו מוזהר וכו' ונראה דחסרון יש בדבריהם וכצ"ל ותימא אפילו באחריני אינו מוזהר וכו' וכונתם דמקשו ל"ל קרא פשיטא דאפילו באחריני אינו מוזהר וע"ז כתבו אבל בת"כ איתא במותם וכו' כצ"ל וכ"ה במקובצת וכבר תירצו קושיא זו התוס' לקמן כמו שזכרנו ואין להק' לפי תירוצם אכתי כיון דע"כ הוה ס"ד דלאחריני נמי אסור ליטמא למצורע משום דחשוב כמת אימא דוקא גבי אביו. ואמו הוא דגלי קרא במותם דמטמא לנגעים אבל גבי אחריני אין ה"נ אינו מטמא משום דמצורע חשוב כמת די"ל דודאי דבמותם גלי לן דמצורע לא