באר משה (כריף) קצב

ע"ש שהרי כיון דסוגיא דפ' ג' מינין גופה איכא לפרשה כפי' ר"י וכן נמי לפי דבריו לעיל אין מקום לדבריו הכא שהרי גבי דברי רבא גופיה מי דחקו לרבי' לפרש דסתר כל מה שאמרו תחלה נמצא דדברי הר' ז"ל סתרא"י נינהו ותו דאי כונת מרן ז"ל כדברי ה' אמאי לא הק' כ"א על רבינו ה"ל להק' נמי גם לפי' רש"י ותו עיקר קושית הכ"מ דה"ל לרבינו לפ' כפי' ר"י קשה דאטו מוכרח שרבינו עולה על דעתו פי' ר"י ולולי דברי ה' נראה דכונת הכ"מ משום דסוגיא דפ"ב דע"ז הויא סוגיא בדוכתה דשם עיקר הדין דיקרב בדיקרב ומפיק לה נמי מקראי וא"כ סוגיא בדוכתה עדיפא וה"ל לרבינו לפסוק כמותה ודו"ק נ"ל

ואגב ראיתי למהרש"א שם בפ"ב דע"ז דל"ז ע"ב ד"ה דיקרב וכו' שהק' לדברי התו' דאמאי לא מוקי לה רבא כדלעיל וכו' ע"ש ולכאורה דקושיא זו ק' ביותר על דברי מהר"י קורקוס דס"ל דקושטא הוא דרבא ס"ל הכי דלאו דאורייתא ע"ש מיהו נראה דעל מהר"י קורקוס ל"ק דאיכא למימר דס"ל כתירוץ התוס' דטעמא דרבא משום דקים ליה דיוסי בן יועזר לא איירי בהכי והילכך אמרינן דממילא נתבטל כל מה שאמרו תחלה משום דממילא הוא דאינו מוכרח אבל על התוס' דמשמע דלעולם דשפיר איירי בהכי אלא משום דסבר לאו דאורייתא ולזה הוק' למהרש"א דא"כ דזהו עיקר הטעם אדרבא מכ"ש דאיכא לאוקמה כדמעיקרא ומיהו לפי מ"ש הר' מש"ל דהכרח רבינו לפי דברי מהר"י קרקוס משום דלשון בוקי סריקי משמ' דהוי לענין דינא ע"ש לפ"ז משמע דעיקר טעם רבא משום דלענין דינא לאו דאורייתא אבל לעולם דמצי שפיר דאיירי בהכי א"כ מעתה קש' גם על מהר"י קורקוס קושית מהרש"א ולכאורה יש ליישב דטעם רבא דלא אוקי לה כדלעיל משום דר' נחמן אוקי לה בספק טומאה כדמסיק הכי אמר ר' נחמן וכו' ואין לדחות דא"כ מנ"ל לתוס' לומר משום דקסבר לאו דאורייתא אימא לעולם דאורייתא אלא משום דר' נחמן לא קאמר הכי די"ל משום דלשון לא תתלו בוקי סריקי לא משמע הכי משום דר' נחמן לא אמר הכי אלא משמע דה"ק דהדברים מצר עצמן הם בוקי סריקי ולכך לא תתלו דברים כאלה בר' נחמן וא"כ ע"כ משום דלאו דאורייתא או משום דלא איירי בהכי כדמסקו התוס'. גם אין להק' לר' נחמן גופיה תקשי ליה אמאי לא אוקמה כדלעיל ודוחק לומר דלא ידע לאוקמתא דלעיל אלא י"ל דאיכא למימר דר' נחמן לא ניחא ליה נגזרו רבנן אלא מסתמא אוקמוה אדאורייתא ולרבא הוא דתחול קושית מהרש"א משום דסבר לאו דאורייתא משמע דניחא ליה מיהת לומר דגזרו רבנן ודו"ק

ועוד נראה ליישב ע"פ מ"ש ה' מש"ל ז"ל דאחר שכתב אותו הכרח להרמב"ם לפי דברי מהר"י קורקוס משום דלשון בוקי סריקי משמע לענין דינא כמו שזכרנו לעיל שוב כתב ומ"מ אין זה מספיק שהרי מדרבנן מיהא נ"מ לענין דינא שהרי לרבא וכו' ע"ש אשר מבואר מדבריו דרבא לא ניחא ליה שיתיר יוסי בן יועזר גזרת רבנן שגזרו גבי טומאת שלא בחיבורין וא"כ אף אנו נאמר ליישב קושית מהרש"א דלא אוקמה כדלעיל משום דלא ניחא ליה שיתיר יוסי בן יועזר גזרת רבנן שגזרו גבי טומאת חיבורין ואע"ג דמדברי התוס' שכתבו משום דקסבר לאו דאורייתא משמע אבל מה שהתיר יוסי בן יועזר גזירת רבנן ניחא ליה י"ל דוקא גבי טומאה שלא בחיבורין הוא דניחא ליה אבל טומאת חיבורין כיון דחמירא לכך ס"ל לרבא אין סברא שיתיר יוסי בן יועזר ודו"ק נ"ל. ודע הא דאמרינן התם בפ"ב דע"ז כי אתו לקמיה דר' ינאי א"ל הא מיא וכו' זילו טבולו וכו' עיין לה' מש"ל ז"ל פרק י"ט מה' אבות הטומאה דין א' ד"ה ומ"ש רבינו וכו' ותבין ע"ש

שם טומאה וביאה נמי וכו' ואע"ג דמקראי נפק"ל וא"כ אימא דגזרת הכתוב הוא י"ל דהכי פריך לא היה לנו לדרוש להחלו למעט מחולל ועומד אלא לדרשא אחריתי דדריש בסמוך כ"כ התוס' דף הסמיך ריש ע"א ד"ה בביתו וכו' והר' מש"ל ז"ל פ"ג מהל' טומאת מת דין ג' הק' דאימא דגזירת הכתוב דכל שהוא משני שמות כגון טומאה וביאה לוקה שתים אף שהוא מחולל ועומד וכל שהוא שם א' כגון טומאה וטומאה והוא מחולל ועומד אינו לוקה אלא א' עכ"ל ונראה כיון דמחולל ועומד מ"ל שם אח' מ"ל שתי שמות דאין סברא לחלק ביניהן אך עיקר דברי התוס' תמוהין אצלי דאיך כתבו דה"ל לדרוש להחלו לדרשא אחריתי דדריש בסמוך שהרי הך דרשא דדריש בסמוך דהיינו מאי דקתני בבריי' להחלו עד שעה שימות משו' דתרתי שמעת מינה דה"ל לכתוב להחל וכתיב להחלו כדמסיק תלמו' לקמן וכ"ש לר' דאמר במותם עד שימות דלהחלו ע"כ לא אתא אלא מי שמחולל ועומד כדמסיק תלמודא דפריך ולמ"ד כמותם הא כתיב להחלו ומשני להחלו להכי אתא במי שמחולל ועומד וכו' וצ"ע. ומיהו י"ל דע"כ הא דדייקינן לכתוב קרא להחל היינו משום דאיכא לשנויי תרתי ש"מ אבל אי ליכא לשנויי לא דייקינן ותדע דאל"כ א"כ תיקשי ליה גבי קרא במותם דלא דריש ליה אלא לחד דרשה אבל מטמא לנגעם ולזיבתם א"כ לימא קרא במותם אלא ע"כ כיון דליכא לשנויי לא דייקינן ולכך פריך תלמודא שפיר דה"ל לדרוש להחלו לדרשא דבסמוך דוקא דעד שעה שימות ולא נדרוש מינה תרתי כיון דליכא למדרש מכח קרא דטומאה וביאה וכן לרב נמי לא הו"ל לדרוש במותם תרתי ש"מ אלא דרשה מטמא בנגעם וזיבתם לחוד ומלהתלו ע"כ אתא לעד שעה שימות ודו"ק

רש"י ד"ה מקרא מלא דבר הכתוב וכו' וחזר ונכנס באהל וכו' עכ"ל פי' בעוד שהוא נוגע במת כמו טומאה וטומאה דהיינו נגיעה ונגיעה דמיירי נמי בעוד שהוא נוגע במת כפי' רש"י בדבור שאח"ז דאילו פי' מן המת וחזר ונטמא חייב שתים אפילו טומאה וטומאה אלא החילוק משו' דזו טומאה וביאה וזו נגיעה ונגיעה ואידי ואידי בעוד שהוא נוגע ונקט וחזר ונכנס באהל לפי הס"ד אבל לפי המסקנא מיירי בהדי הדדי והחילוק הוא משום דזה משכחת לה בהרי הדדי וזה לא משכחת לה בהדי הדדי וה"ה נמי דבטומאה וביאה נמי היכא דבזה אח"ז כגון דנגע ואח"כ האהיל ועדיין נוגע פטור משום דמחולל ועומד וכן נמי מ"ש בד"ה טומאה וביאה וכו' קודם שנאהל וכו' פי' ועדין נוגע במת וכו' מ"ש עוד וא"נ וכו' וכי הדר נגע וכו' פי' ועדיין נוגע במת וכן בד"ה כאן בבית וכו' והדר נכנס באהל וכו' פי' ועדיין נוגע במת והתוס' כתבו על פי' רש"י וקשה להבין והיינו מפני שסוברים דרש"י מיירי כשאינו נוגע עדיין במת ומיהו