באר משה (כריף) קצ

רבי ישמעאל לחוף באדמה מכלל דנתר וחול מותר לר"ש א"ד נר"ו ע"ש ואין זה מספיק לדברי הרמב"ם בפי' המשנה דס"ל דאדמה היינו נתר ע"ש וא"כ תיקשי ליה אמאי לא מוקי הך תנא כר' ישמעאל ולכן נראה דלא קשה משום דהך ברייתא נתר סתמא קתני משמע אפילו באדמה דלא מתרה אבל רבי ישמעאל איכא לספוקי ביה דמפני שהיא משרת השער תנן אבל באדמה דלא מתרה מותר כדמבעיא ליה לתלמודא הכא וס"ל לתלמודא דלא גזרינן בשבת טפי מנזיר והילכך לא אוקמה כר' ישמעאל כי היכי דלא תפשוט בעייא כיון דא דאיכא למדחי ולאוקמיה תרי תנאי אליבא דר' יהודה כדמשני התם והנראה שדברי הרמב"ם בפירו' המשנה אשתמיטו מהר' ערך השולחן נר"ו ודו"ק נ"ל

דף מ"ב ע"ב גמרא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה וכו' וק"ק אימא דקרא דלא יבא אתא לגופיה לחייב על טומאת האהל דאי מקרא דלא יטמא הוה מוקמינן ליה דוקא בנגיעה י"ל דא"כ לכתוב לא יבא וכ"ש נגיעה ולא הוי מזהירין מן הדין דאינו אלא גלוי מילתא דלא גרע נגיעה מאהל ושוב מצאתי שכ"כ הרב המובהק מהר"ר אברהם בן מוסא זצ"ל הביאו אהובינו ה' ברית יעקב נר"ו בקונט' יגל יעקב סוף מס' נזיר בנימוקי הרב ז"ל למסכת נזיר ע"ש ועי"ל דודאי דקרא לא יטמא סתמא משמע לא יטמא בשום טומאה לא מגע ולא משא ולא אהל וא"כ ל"ל לא יבא אלא ע"כ אתא לחייב בשתיים וכ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ג מה' טומאת מת דין ג' ד"ה ודע שהנראה וכו' ע"ש ושו"ר שכ"כ המקובצת והוסיף דמקרא מלא דבר הכתוב דקא' כלו' שממלא ומשלים הכל שגם ביאתו לבית ביש בו טומאה בכלל לא יטמא וכו' ע"ש

ודע שראיתי להרא"ם פ' אמור ד"ה נפשות מת וכו' שעל מה שהק' התוס' תרי קראי ל"ל כתב וז"ל ונ"ל שאין זו קושיא דאיכא למימר דאצטריכו תרווייהו חד לטומאת מגע דכתיב הנוגע וחד לטומאת אוהל דכתיב לא יבא שפירושו אוהל וכו' עכ"ל משמע דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל ולפ"ז צ"ל דס"ל כתירוץ השני שכתבנו משם המקובצת מיהו בדבור שלפניו ד"ה ועל כל נפשות וכו' הביא דברי הת"כ דקתני גבי כ"ג דכתיב ביה לא יבא ולא יטמא חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא וכתב ה' וז"ל פי' מוזהר שלא יבא באוהל המת אע"פ שלא יגע במת ומוזהר שלא יגע במת אפילו במקום שאין לו תוך כגון בקעה וכיוצא עכ"ל משמע דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל ומשמע נמי דלא ס"ל ג"כ כדברי המקובצת דקרא לא יטמא סתמא משמע בין טומאת אוהל בין טומאת מגע וכן נמי בדבור שאחריו ד"ה לאביו ולאמו הקשה בסוף דבריו וז"ל אכתי קרא דלאביו ולאמו לאו יתירא דהא אזהרת לאביו ולאמו הוא בלא יטמא דמיירי במגע המת ואזהרת על כל נפשות מת היא בלא יבא דמיירי באוהל המת וכו' עכ"ל משמע נמי דלא ס"ל דלא גרע נגיעה מאוהל וכן נמי לא ס"ל כדברי המקובצת דלא יטמא סתמא משמע בין נגיעה בין אוהל וא"כ לא ידעתי מה יענה בסוגיא דהכא דדריש גבי נזיר לחייבו על הטומאה ועל הביאה אימא דקראי אצטריכו לגופייהו חד לטומאת מגע וחד לטומאת אוהל ובעיקר דברי הת"כ שהביא ה' דקתני חייב בלא יבא וחייב בלא יטמא לולי דברי ה' ז"ל היה נראה דכוונת הת"כ היינו הדרשה עצמה דדרשי' הכא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה וכ"כ ה' ק"א ז"ל ודברי ה' צ"ע ואין להקשות דא"כ ל"ל לכתוב גבי כ"ג וגבי נזיר לילפו זה מזה דהא לקמן דמ"ח ע"א ילפינן זה מזה בג"ש דאמו אמו לענין נגעם וזיבתם די"ל משום דה"א דלא נדרוש לג"ש אלא לענין זה ולא לענין נגעם וזיבתם וכה"ג כתבו התוס' לקמן דמ"ח ע"א ד"ה ה"ג אשכחנא וכו' ודו"ק

ודע שראיתי בס' תועפות רא"ם למהר"א גאטיניו פרשת אמור ד"ה נפשות וכו' שכתב משם הספרי דלא אמרינן אם מטמא באהל אינו דין שמטמא במגע משום דאין עונשין מן הדין ע"ש והביאו מרן כ"מ ז"ל פ"ק מה' טומאת מת דין ב' ועיין לחידושינו לקמן פ"ז דנ"ד ע"ב בתוס' ד"ה ומשני וכו' וזה היפך דברי ה' מהר"א בן מוסא זצ"ל שזכרנו לעיל וא"כ ע"כ אין לנו אלא כמו שכתבנו משם המקובצת ודו"ק

שם גמרא דאמר ר' הונא נזיר שהיה עומד וכו' משמע דר' הונא מיירי דעדיין עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר מדמייתי ר' יוסף ראיה מר' הונא ומכאן ק"ל על דברי התוס' בפ"ז דנדה דנ"ז ע"א ד"ה ודילמא וכו' דמשמע מדבריהם דס"ל דר' הונא מיירי כשהושיטו לו מת אחר אינו עומד עדיין בבית הקברות אלא אחר שהלך מבית הקברות הושיטו לו מת אחר וכ"כ מהרש"א שם ע"ש והוא תימא דהיפך הסוגיא הכא וצ"ל דס"ל לתוס' למאי דמסיק כאן בחבורין כאן שלא בחיבורין קאי לתרץ נמי מילתא דר' הונא ור' יוסף בלחוד הוא דאתותב אבל לר' הונא אין ה"נ דלא אתותב דמיירי נמי שלא בחיבורין דלא כמו שהבין בו ר' יוסף דמיירי עדיין עומד בבית הקברות אלא לאחר שפי' מבית הקברות מיירי ושו"ר במקובצת שכתב כה"ג אל כאן בחיבורין וכו' והאי דאמר ר' הונא היה עומד בבית הקברות הואיל ואינו נוגע במת ממש כי הושיטו לו מת אחר ונגע בו ה"ל כשלא בחבורין הילכך חייב שתים תוספי הרא"ש עכ"ל מיהו ע"כ דס"ל לתוס' התם דבית הקברות הוי כנוגע במת ממש ומש"ה הוק' לו התם דאיך יכנס לבית הקברות דהא הוי מוסיף טומאה אבל לפי דברי התוספי הרא"ש לקמ"ד כיון דלא חשיב נוגע במת ממש ליכא הוספת טומאה ועיין מה שאכתוב לקמן דמ"ג ע"א בתוספ' ד"ה מהכא משמע וכו' ע"ש. ואיכא למידק בדברי התו' התם דנקטו להקשות ממימרא דר' הונא ואמאי לא הקשו עדיפא מינה מברייתא דהכא דקתני כהן שהיה לו מת מונח על כתיפו וכו' משמע דוקא משום שמתו מונח על כתיפו הוא דפטור אבל פירש חייב וי"ל משום דאיכא למימר נמי דמיירי אפילו אחר שפירש מדקתני שהיה לו וכו' משמע אבל עתה אינו מונח על כתיפו שהרי מהאי לישנא גופיה הוא דמשמ' להו דר' הונא מיירי לאחר שפירש מדנקט שהיה עומד וכו' כמ"ש מהרש"א שם ע"ש ומיהו הא דהוצרך מהרש"א לזה אע"ג דתלמודא מוקי לה שלא בחיבורין דהא ע"כ דס"ל לתוס' דקאי לתרץ נמי מילתא דר' הונא כדכתיב מ"מ לא מצו התוס' לפרושי דתלמודא קאי נמי לתרץ אר' הונא אלא אם יכול לסבול הלשון דר' הונא. מיהו קשה דלשון שהיה ע"כ דאינו מוכרח