באר משה (כריף) קפט

ר"י ב"ח הוו עכ"ל ונראה אע"ג דתוס' עצמן לעיל כתבו דא' תנא וא' אמורא וא"כ לא שייך שאמורא ימחוך על התנא וכן נמי לא שייך שהתנא ימחוך על דברי אמורא שהרי עדיין אינו בזמנו מ"מ כוונת הרב דילמא לעולם התנא מחך על אמורא וכגון שהיה בזמנו שהרי אשכחן דאיכא א אמוראים שהיו בזמן התנאים ונראה דלק"מ דע"כ הא דמחכו עלה היינו אמורא ואמינא לה מהא דפ"ק דסנהדרין דקאמר אלא איפוך שלחו מתם ר"א מחכו במערבא ר"י ב"ח וכו' ע"ש משמע דה"ק דאותו ר"י ב"ח המוזכר גבי שלחו מתם מפכונן ליה גבי מחכו במערבא ואלו ר"י ב"ח המוזכר גבי שלחו מתם ע"כ דאמורא הוא מדאמרינן בפרק גט פשוט דף קע"ד ע"ב שלחו מתם הילכתא כר' הונא בריה דרבי יהושע ע"ש בפי' רשב"ם משמע דאמורא הוא מדפסק כדברי האמורא וכן משמע נמי מפרק ד"מ דף ל"ד ע"א דקאמר על שלחו מתם אין מוצא אתמר ע"ש הרי דנקט לשון אתמר שהוא לשון מימרא וא"כ כיון דמפריך ליה הוא עצמו גבי מחכו במערבא ע"כ משמע דמחכו במערבא אמורא הוא וא"כ ע"כ דר"י ב"ח הנמחך נמי אינו תנא דלא שייך שאמורא ימחוך על התנא ועוד דע"כ אמורא הוא שהרי כיון דקאי אמימרא דר' אחא בר איקא וכן משמע נמי לשון מתקיף ולכך הקשו התוס' שפיר דהא ודאי דתרי ר"י ב"ח אמוראי לא מצינו ודו"ק נ"ל

ובזה ניחא נמי מה שהקש' עוד הא"מ ז"ל אהך דפ"ק דסנהדרין דפריך והא שלחו מתם וכו' די"ל משום דשלחו מתם היינו ר"י ב"ח אמורא וכן גמי דברי ר"י ב"ח דשלחו על דבריו ע"כ נמי אמורא כדמשמע פרק א' ד"מ דף ל"ד ע"א דקאמר מוצא מכלל רבינו ופירש"י הא דר' יוסי לא ס"ל דרב וכו' ע"ש ובודאי דאינו מיושב לשון זה על התנא ודו"ק נ"ל ועיין בס' ה' לימודי ה' נר"ו דנ"ח ע"א ויש לגמגם על דבריו ואין להאריך

ודע שראיתי לה' יד מלאכי ז"ל סי' תק"ע שרצה להוכיח מסברא דנפשיה דליכא תרי ר"י ב"ח אמוראי שכתב וז"ל ושיהיו תרי ר"י ב"ח אמוראי לא אמרו אדם מעולם עכ"ל ונראה דמוכרח הוא מסוגיא דפ"ק דסנהדרין דא"כ מאי פריך והא שלחו מתם לדברי ר"י ב"ח וכו' וכמו שהק' הר' א"מ ז"ל ודו"ק. ודע שראיתי במסכת נדה פ"ו דף ן' ע"ב דאחיכו על ר' זירא ומסיק אמר להו אביי גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה וכו' משמע דאחיכו אמורא הוא שהרי אביי ור' זירא ודאי לא היו בזמן התנאי' ומיהו יש לדחות דאחיכו במערבא לחוד ואחיכו סתם לחוד ועיין עוד פ"ג דנדה דכ"ז ע"א דאיכא נמי אחיכו עליה על ר' פפא ע"ש

ד"ה נזיר חופף וכו' שיחוף ראשו בנתר ובאדמה וכו' עכ"ל מדנקטו באדמה משמע דס"ל דמתניתין פליגא אר' ישמעאל דאמר לא יחוף באדמה וכן משמע נמי מדבריהם פ"ד דשבת דף ן' ע"ב ד"ה ר"ש וכו' וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם והרע"ב בפי' המשנה שכתבו והלכה כר' ישמעאל ע"ש אבל הכ"מ ז"ל פ"ג מה' נזירות דין י"ד כתב לדעת רבי' שהוא סובר דר' ישמעאל לפ' דברי ת"ק אתא ע"ש וכבר כתב עליו הלח"מ דלא משמע כן מדברי רבינו בפי' המשנה מיהו תחלת דברי רבינו בפי' המשנה והרע"ב שכתבו חופף מחכך בידו וכו' משמע אבל לא באדמה והיינו כרבי ישמעאל וא"כ דבריהם סתרי אהדרי וצ"ע והתי"ט הק' על דברי מרן וז"ל אבל איכא למדחי משמע ליה דלא לאפלוגי אתא הילכך נראה הא דפסק כר' ישמעאל משום דבגמר' מבעיא ליה אליביה וכו' ע"ש וכ"כ הלח"מ שם ונראה דלפי דבריו עצמו יש ליתן הכרח לרבינו דמשמע ליה לפרושי משום דהוק' ליה מדבעי תלמודא אליביה משמע דהלכתא כוותיה וקי"ל כסתם משנה דקתני חופף אפילו באדמה וא"כ ק' הלכתא אהלכתא אלא ע"כ דס"ל לתלמודא דלאו לאפלוגי ומיהו אין זה מספיק דמ"מ אתלמודא גופיה ק' מנ"ל לפרושי ועיין להרב לשון למודים הל' שבת דף מ"ו ע"א ד"ה ואולם וכו' ע"ש. ודע שראיתי לה' הנז' ד"ה ועוד וכו' שהקש' על דברי מרן כ"מ משם ה' מקראי קודש מסוגיא דפרק במה טומנין דף ד ע"ב דפריך מדתנן נזיר חופף וכו' ולפי דברי מרן דרבי ישמעאל לפרושי לא פריך מידי שהרי לא התיר אלא ביד ובכלי אבל נתר ואדמה לא את"ד ע"ש ולכאורה בלאו דברי מרן תחול קושיא זו בדברי רבינו גופיה שכתב נזיר חופף בידו וחוכך בציפורן וכו' הרי דמפרש למתני' דנזיר חופף היינו ביד דוקא וכדמסיים להדיא לא יחוף באדמה א"כ מאי פריך תלמודא התם וי"ל דאיכא למימר דרבינו דנקט נזיר חופף בידו לאו היינו סתמא דמתניתין אלא אליבא דרבי ישמעאל דפסק כוותיה ואחר כמה ימים ראיתי שכ"כ הלח"מ ריש פ"ק מה' שבת דין ה' ותמיה עליו שלא נתעורר בדברי הכ"מ שכתב דר' ישמעאל לפרושי א"כ מאי פריך התם בפרק במה טומנין וה' לשון למודים תירץ דע"כ סוגיות פליגי דלפי סוגיית שבת ס"ל דמסרק הוי פסיק רישיה וממילא ר' ישמעאל פליג אבל סוגיא דידן ס"ל דהמסרק לא הוי פסיק רישיה ור' ישמעאל לפרושי ובזה רצה לתרץ נמי הא דפי' רש"י בשבת דהמסרק הוי פסיק רישיה משום דלפי אותה סוגיא קאי את"ד עש"ב ומיהו אין זה מספיק לדברי הרע"ב דבמסכת נזיר קאי ואיך מפרש מטעם פסיק רישיה גם עיקר הכרח ה' דסוגיא דהכא פליגא וס"ל דמסרק לא הוי פסיק רישיה מדלא משני שאני סורק הוי פסיק אין זה מוכרח דאטו משום דלא משני הכי נימא דסוגיא פליגא ומה בכך אי לא משני הכי וכי מי סני לן לומר דה"ה דה"מ לשנויי הכי וחדא מנייהו נקט כי היכי דנסכים סוגיות אהדדי ולא לאפושי פלוגתא ומה גם דה"ל פליגי במציאות דהמסרק אי פסיק רישיה או לא והלא מרגלא בפומייהו דכלהו רבוואתא ראשונים גם אחרונים דמשתמשים בהאי שנויא בכמה דוכתי לומר דה"ה דה"מ לשנויי וכו' וזה פשוט וכן נמי סוגיא דפרק במה טומנין אין ה"נ דס"ל דהמסרק הוי מתכוין כסוגיא דהכא ומכ"ש דאיכא אותו הכרח דלפלוג וליתני בדידה דאע"פ דגבי מסרק איכא שני טעמים מתכוין ופסיק רישיה מ"מ טפי ה"ל לאשמעי' גבי חפיפה עצמה דאע"פ דליכא אלא חד טעמא דפסיק רישיה וכ"ש מסרק דאית ביה תרי טעמי ועיין מה שכתבתי בגמרא גבי כולה ר"ש וכו' ודו"ק

וראיתי בספר ערך השלחן נר"ו א"ח סימן ש"ג סעיף ח' שתירץ על קושית הר' מקראי קודש וז"ל ולק"מ דבלא"ה קשה אמאי לא מוקי הך תנא כר' ישמעאל דס"ל דמשיר השער ודאי וקי"ל כוותיה אלא דנתר וחול לאו היינו אדמה ומדאסר