באר משה (כריף) יט

להקדש כדאמרי' לקמן ריש פ"ב דף ט' ע"א דמה"ט יש להם שאלה כדין הקדש משום דכתיב ביה קדוש יהיה כפרש"י לקמן ועיין לה' שמחת יו"ט דף נ"ו ע"ג שהק' כה"ג גבי דברים שבלב והבאתי דבריו לעיל דף ב' ע"ב ד"ה מ"ד וכו' ע"ש מ"מ לענין דבר שיש בו ממש כיון דהקדש איסור חפצא ונזירות איסור גברא הילכך האי כדיניה והאי כדיניה כי היכי דהוקשו נמי לנדרים ואפ"ה יש לחלק מה"ט וזה פשוט ועיין עוד למהרי"מט ח"א סי' ך' דף י' ע"ג ועיין לחידושינו לקמן פ"ב דף י"א ע"א במתני' גבי דקתני הריני נזיר ע"מ שאטמא למתים וכו' ודו"ק. ואגב הוקשה לי בדברי התוס' דשבועות שזכרנו דאיך תירצו עדיפא מינה משני שהרי ודאי דשנויא דחיקא הוא וכמ"ש הם עצמם ודחיק למימר וכו' ואיך חזרו בתירוצם וכתבו עדיפא מינה משני וצ"ע. ועיין לתוס' לקמן פ"ב דף י"ד ע"א ד"ה אמר וכו' מ"ש בס"ד וה"נ משמע בפ"ג דמכות וכו' ועיין לחידושינו שם

ודע שראיתי למהרי"בל ח"א סי' ל"ח ע"א שכתב שהרש"בא בתשו' הביא ראיה דנזירות חלה על דבר מצוה מיהא דשנינו חומר בנדרים משבועה אמר קונם סוכה שאני עושה בנדרים אסור בשבועה מותר ואחר משנה זו שנינו יש נדר בתוך נדר וכו' וקא מפרש כיצד אמר הריני נזיר וכו' ומשמע דהאי יש נדר בתוך נדר קאי אחומר בנדרים דקחשיב דחלין על דבר מצוה דה"ק חומר בנדרים וכו' ועוד יש נדר בתוך נדר וכו' ומדקא מפרש כיצד אמר הריני נזיר וכו' אלמא נדרים ונזירות אחת הם לענין נמי לחול על דבר מצוה ועוד שאילו לא היה הנזירות חל על דבר מצוה כי פליג התם בין נדרים לשבועות טפי הו"ל לאפלוגי בנדרים גופייהו וזו היא שיטה פשוטה בתלמוד לפלוג וליתני בדידיה עכ"ל ותימא לי תמיהא רבתי שהוצרך להביא עצות מרחוק שהרי תלמוד ערוך הוא הכא להדיא דדרשי' מיין ושכר יזיר לאיסור יין מצוה וכו' ודוחק לומר משום דמהכא איכא למדחי דוקא אשבועת עצמו הוא דחלה נזירות אבל אשבועת הר סיני לא חלה כפי רש"י ולכך הביא ראיה מהך דחומר בנדרים דאיירי בקונם סוכה וכו' דהיינו שבועת הר סיני דכולי האי הו"ל לה' לבאר ועוד שהרי כתב עוד הטעם נדרים ונזירות אחת הן דכאן וכאן איסור חפצא משמע דפשיטא ליה מילתא מסברא דנפשיה דנזירות איסור חפצא דלא כרש"י וע"כ דתלמודא דפריך מושבע ועומד בתמיה הוא כפי' התוס' וצ"ע

בא"ד וק' אדרבא להכי אצטריך קרא מיותר וכו' עכ"ל וליכא למימר דא"כ הא דקי"ל דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה כמ"ש רש"י נילף מהכא דמבטלה די"ל הא דאין שבועה מבטלה מצוה מקרא ילפי' לה כדאיתא בפ"ב דנדרים דף י"ו ע"ב דכתיב לא יחל דברו אבל חפצי שמים מיחל וע"כ דגזירת הכתוב וראיתי לה' שאגת אריה בדיני קידוש סי' ס' דף נ"ו ע"ג שכתב לתרץ קושיית התוס' משום דהתם בפ"ב דנדרים פריך תלמודא מ"ש שבועה ומ"ש נדר ומשני כאן איסור גברא כאן איסור חפצא וכו' והשתא פריך שפיר דהא כיון דגלי קרא גבי נזיר דאיסור גברא לאו מילתא א"כ אימא שבועה נמי חלה על המצוה וקרא איכא לאוקומי גבי נדר א"ד ז"ל וכמו כן ראיתי למהרימ"ט ח"א סי' נ"ד דף ל"ז ע"ב שהק' כן לדברי ר"ת כיון דגלי קרא גבי נזיר דחל אמצוה אלמא דסברא דאיסור גברא בטילה א"כ הדרא קושיית תלמודא התם לדוכתה ע"ש ואחר המחילה הריני דן לפניהם בקרקע ולא ידעתי אמאי בטלה הסברא לענין דנוקי לקרא במסתבר טפי דהא כיון דגלי לה' דחל על המצוה ודאי דנוקי ליה גבי נדר דאיסור חפצא טפי משבועה דאיסור גברא ושאני נזירות דגלי קרא וזה פשוט וצ"ע

בא"ד לכן נראה לר"ת וכו' ראיתי להמש"ל ז"ל פ"ה מה' שבועות דין י"ח בד"ה כתב הרא"ש וכו' שכתב וז"ל כתב הרא"ש בתשובה וכו' ואיני מבין ראיה זו כלל דר"ת לא יחלוק על הירושלמי וכו' ה"נ נזיר וכו' אפי' קידוש דאורייתא נזירות חל עליו אלא כוונת ר"ת היא לומר דאין דרך המקרא וכו' עכ"ל. כונת ה' דלדעת הרא"ש ע"כ ס"ל דקושיית תלמודא היא קושיית פשיטא וא"כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דשבועה חלה על דרבנן ולזה דחי ה' דא"כ ע"כ יחלוק על הירושלמי דמשמע דאי הוה קידוש דאורייתא ניחא דאצטריך קרא ולפי הירוש' אפי' קידוש דאורייתא פשיטא נמי דחל עליו נזירות ולא הוה צריך קרא משום דאיכא מגו דחייל ארשות כמו מצוה אלא קושיית תלמודא אין דרך המקרא דקאי אדרבנן ואע"ג דאכתי איכא למשמע דהדין מיהא דין אמת דשבועה חלה על דרבנן דפריך משום דאין דרך המקרא משמע אבל אי ליכא קרא הוה ניחא מ"מ איכא למדחי דהכי פריך כיון דאין דרך המקרא וא"כ ע"כ קרא לא אתא להכי ממילא אימא לך דאין שבועה חלה על דרבנן ואע"ג דאכתי נמי משמע דאי הוה דרך המקרא הוה ניחא דשבועה חלה על דרבנן היינו משום דגלי קרא אבל כיון דאין דרך המקרא ולא אתא קרא להכי אימא דאין השבועה חלה על דרבנן וה"ה דהו"מ פריך אפי' תימא דרך המקרא וכו' וא"כ קידוש דאורייתא מ"מ ל"ל קרא כיון דאיכא מגו אלא האמת פריך דקושטא הוא דקידוש דרבנן ואין דרך המקרא וכו' ומיהו לפירש"י ע"כ דתלמודא דידן יחלוק על הירושלמי דא"כ מאי פריך מושבע ועומד וכו' שהרי כיון דאיכא מגו חל הנזירות ואדרבא הו"ל למפרך ל"ל קרא ומה"ט הקשו התוס' לפירש"י אדרבא להכי אצטריך קרא מיותר לומר דחייל עליו נזירות וכו' ולא הקש ועדיפא מינה אדרבא למאי אצטריך כלל קרא מיותר ת"ל משום דאיכא מגו אלא משום דלפרש"י ע"כ דתלמודא לא ס"ל כהירושלמי אבל לפי' ר"ת אין ה"נ דלא יחלוק על הירושלמי וכדברי ה' מש"ל ז"ל: מיהו ק"ל עליו דא"כ דתלמודא דידן נמי אית ליה מגו כמו הירושלמי א"כ מאי משני דאמר שבועה שאשתה וכו' שהרי ע"כ דאיכא מגו ואכתי ל"ל קרא דהא ודאי הא דנשבע שאשתה ע"כ מיירי שנתן קצבה כגון שאמר שאשתה היום והכי נקיט לה הרמב"ם בהדיא פ"ז מה' נזירות דין י"א וז"ל מי שנשבע שאשתה היום ואח"כ נדר בנזיר וכו' עכ"ל והיינו טעמא משום דודאי אין סברא שנשבע שלא יפסוק כלל משתיית היין וא"כ איכא מגו דמגו דחייל אשאר ימים של רשות חייל נמי על אותו יום שנשבע והיותר קשה שהרמ"בם פסק כהך הירושלמי פ"ה מה' שבועות דין י"ח כמ"ש שם הכ"מ ז"ל ע"ש אלמא דאית ליה מגו א"כ מה יענה בהך שנשבע שאשתה היום וכו' דל"ל קרא. וראיתי לה' המגיה שבס' מש"ל ז"ל שרמז לס' כפות תמרים ע ע"ש וחיפשתי בספר כפ"ת וראיתי לו בחידושיו פרק לולב הגזול על דף ל"ח ע"ב מהגמ' ד"ה כתבו וכו' שהקשה קושיא הלזו בפשטא דשמעתא לדעת הפוסקים דס"ל