באר משה (כריף) קפו

המוזכר בגמר' אין לחוש לזה כיון דאין נפקות' לענין דינא וכיוצא בזה כתב התי"ט לעיל פ"ה משנה ה' ד"ה וב"ה ועיין לחידושינו לעיל פ"ג דף ך' ע"א בגמ' גבי צד שנה ושלשים וכו' ועיין מה שאכתוב בתוס' ד"ה נזיר חופף וכו'. ודע שראיתי בש"מ בשמעתין שכתב וז"ל אבל לא סורק דהוי פסיק רישיה בר"ש כדמפרש בגמ' עכ"ל משמע דגרסתו בגמרא מטעם פסיק רישיה וא"כ ה"נ גי' רש"י והרע"ב וק"ל

שם אבעיא להו וכו' עיין להכ"מ פ"ה מהלכות נזירות דין י"ד שכתב ס' נזירות להקל ועיין מאי דכתי' לעיל בסמוך גבי בעיא דצמח ראשו וכו' ודו"ק. עוד כתב הכ"מ וז"ל ואפי' באדמה המשרת כתב רבינו דאינו לוקה משום דאינו מתכוין להשיר וקי"ל כר"ש דבר שאינו מתכוין מותר עכ"ל ודבריו תמוהין דבאדמה הוי פסיק רישיה כמ"ש רבי' מפני שמשרת ודאי דמה"ט לא יחוף באדמה אף שאינו מתכוין וא"כ אף ר"ש מודה בפסיק רישיה. וראיתי לה' לשון למודים בהל' שבת דף ע"ד ע"ב סימן קנ"ח שבת' דכונת מרן כיון שאינו מתכוין אינו לוקה דמלקו' ליכא אלא במתכוין לעבור אלאו ולא במעשה תליא מילתא א"ד ז"ל ע"ש משמע מלשונו דמילת' פסיקתא קאמר דליכא מלקות אלא במתכוין ולא ידעתי לפ"ז איך מסיים הכ"מ וקי"ל כר"ש דבר שאין מתכוין מותר שהרי אפי' לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור מ"מ אינו לוקה כיון דליכא מלקות אלא במתכוין לעבור אלאו והר' ז"ל כתב עז וז"ל ותדע דהא קי"ל כר"ש בגרירת כסא ומטה דדבר שאין מתכוין מותר כמ"ש הרמב"ם פ"א מה' שבת אלמא דבכונה תליא מילתא ומינה. דבפסיק רישיה אע"ג דאיסורא מיהא איכא מ"מ אינו לוקה כיון שאינו מתכוין וכו' את"ד ע"ש ולא ידעתי מאי תדע איכא דמאי אולמיה הך דגרירת כסא ומטה מהכא וכעת דבריו צ"ע

ולולי דברי. ה' היה נראה דס"ל למרן כ"מ זל דוקא לר"ש דדבר שאין מתכוין מותר ולכך בפסיק רישיה עול דרגא דאיסורא הוא דאיכא ולא מלקות אבל לר' יהודה דדבר שאין מתכוין אסור עול דרגא דפסיק רישיה איכא נמי מלקות ומאי דאמרי' מודה ר"ש בפסיק רישיה לאו לגמרי מודה קאמ' דהא לענין מלקות אין מודה לו אלא ר"ל מודה דהוי כמו שאין מתכוין דר' יהודה ואפשר דאין ה"נ דזהו גם כן כוונת ה' ז"ל ולא כתב ה' כן אלא לדעת ר"ש ולא לר' יהודה מיהו יש מי שהראני תוס' בפרק לולב הגזול דף ל"ג ע"ב ד"ה מודה ר"ש וכו' דמשמע מדבריהם דס"ל דלר"ש בפסיק רישיה אף דבר שאין מתכוין כלל איכא מלקות והוא שהקשו גבי חותה גחלי' בשבת והובערו מאיליהן דע"כ פסיק רישיה וא"כ לר"ש אמאי פטור את"ק ע"ש ומאי קושיא אימא דפטור אבל אסור קאמר כמ"ש הם עצמן סמוך ונראה וזל דאפי' לר"ש פטור אבל אסור וכו' עכ"ל א"ו דקושי' אמאי פטור ממלקות והתם אין מתכוין כלל להבערה ולא דמי לחותך ראש העוף שכתב ה' זל כמו שיע"ש אלמא דס"ל לתוס' דאפי' אין מתכוין חייב מלקות לר"ש היכא דהוי פסיק רישיה. עוד הראוני סוגיא במס' שבת פרק הבונה דק"ג דמשמע מע דאיכא מלקות כסברת התוס' ודלא כה' ז"ל גבי התולש עולשין בשבת אם לאכילה כגרוגרת אם לבהמה וכו' אם לייפות את הקרקע כל שהוא ופריך אטו כולהו לאו לייפות את הקרקע ומשני אביי כגון דלא מכוין ופריך והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' ע"ש ומאי פריך והא מודה ר"ש וכו' דהא הברייתא לענין חיוב איירי והילכך אף דפסיק רישיה אינו חייב כיון דאינו מתכוין אלא ע"כ משמע דאיכא חיוב בפסיק רישיה אף דבר שאין מתכוין כלל דהא התם לא נתכוון כלל לייפוי הקרקע אלא לאכילה ואפ"ה חייב הפך דברי ה' ז"ל וצ"ע. ומיהו יש מי שאמר לי דאנן בדידן איכא ליישב דברי רבינו עז האופן דהיינו דרבינו הוק' ליה הך קושיא שהק' התוס' בפרק לולב הגזול שזכרנו ולכך ס"ל דע"כ דר' אשי דפרק ספק אכל ס"ל דאינו לוקה ופליג אסוגיא דפרק הבונה דס"ל דחייב ופסק רבי' כרב אשי משום דבתראה הוא. ובזה ניחא נמי דרכי' פ"ח מה' שבת דין ה' פסק להך ברייתא דתולש עולשין בשבת סתמא ולא ביאר הנך תירוצים דמתרץ בגמרא באגם שנו א"נ בארעא דחבריה וכו' ע"ש די"ל משום דס"ל כיון דהך שנויא בארעא דחבריה אינו אלא מכח קושית והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' ולר' אשי דפרק ספק אכל אינה קושיא והילכך לא הוצרך רבינו לבאר בארעא דחבריה וזה אינו חדא דאכתי אין זה מספיק לרבינו נו דפסק להך ברייתא סתמא דמ"מ ה"ל לבאר כגון דלא מכוין כיון שאביי הוצרך לבאר כן ועוד אעיקרא דמילתא אם איתא דר' אשי דפרק ס' אכל פליג וס"ל דאינו לוקה א"כ מאי פריך כלל בפרק הבונה לאביי והא מודה ר"ש בפסיק רישיה וכו' שהרי אימא דאביי ס"ל כר' אשי דאינו לוקה אלא ודאי דס"ל לתלמודא דליכא מאן דפליג בזה א"נ דלית הילכתא כר' אשי ולכך רוצה להסכים אביי ורבא אליבא דהלכתא ודו"ק

ואגב דאתא לידן האי ענינא ראיתי לתוס' בפרק הבונה בד"ה באגם וכו' שכתבו וז"ל ומתני' דלא שייך לאוקמה באגם וכו' אומר ר"ת דאיירי באילן יבש וכו' עכ"ל משמע דמצד השייכות דלא שייך לאוקי מתניתין באגם אלא בשדה ואפשר דה"ט משום דמתניתין קתני עצים ובאגם לא שכיחי אילנות וא"כ לא ידענא מה תירצו דאיירי באילן יבש דאכתי נהי דליכא יפוי גבי האילן מ"מ הא איכא יפוי לגבי קרקע דהא במלקט איכא תרי יפויי יפוי הקרקע ויפוי האילן כמ"ש רש"י שם במתניתין ד"ה אם לתקן וכו' ע"ש ותו קשה דא"כ אמאי לא מוקי ברייתא נמי באילן יבש ובשדה כמו מתניתין ותו דא"כ ראית ליה תירוצא אחרינא דשייך נמי אברייתא ולא קאמר ליה אמאי לא תירצו בפשיטות דמוקי למתניתין בארעא דחבריה כאידך אוקמתא שנזכרה בגמ' ואמאי הוצרכו להביא עצות למרחוק וכן ראיתי לה' שושנים לדוד שם שנתעורר בדבריהם ע"ש מיהו ראיתי למהרש"א שכח' דמתניתין כיון דלא קתני תולש דהוה משמע שתולשו משרשו אלא קתני מלקט עצים דהיינו שקוצץ ממנו ודאי באגם נמי האילן מתתקן כל שהוא את"ד ע"ש ולפ"ז יתיישב תירוץ התוס' דאין ה"נ דצ"ל נמי דמיירי באגם וכן נמי נתיישבו ג"כ הנך קושיות שהקשינו דהא גבי ברייתא לא מצי לשנויי הכי כמ"ש מהרש"א עצמו ע"ש מיהו לשון לא שייך שכתבו התוס' לא משמע הכי ודו"ק

עוד כתב מרן כ"מ וז"ל ומ"מ איכא למידק אמאי פסק רבינו כר' ישמעאל דיחידאה הוא ואפשר שהוא סובר דר"י לפרושי דברי ת"ק עכ"ל ודבריו