באר משה (כריף) קפה

למכתב ראשו ול"ל למכתב זקנו ואמאי לא קאמר לפי שיש בראש משא"כ בזקן וכו' כדקתני בת"כ שהרי הך צריכותא דת"כ דגבי נזיר וזקנו כ"ש דא"ש טפי גבי ראשו דהקפה וזקנו דאין צריך לדחוק בדעלמא כמ"ש הרא"ם. ומיהו בלא"ה ק' לכל הפירושים אמאי לא קאמר גבי ראשו דלא יליף מזקנו משום דראשו חמור דאסור במספרים אלא צ"ל דבלא"ה עביד צריכותא אחריתי וק"ל

ד"ה ור"א וכו' וכ"ת מה להנך שכן אינו שוה בכל וכו' עכ"ל ולפי מה שהוכיחו התוס' לעיל ד"ה ואי כתב וכו' דלאו דנזיר חשיב שוה בכל וכו' איכא למפרך שכן ישנו בשאלה וק"ל

בא"ד וא"כ צריך מקרא אחרינא וכו' עכ"ל אבל לרבנן לא מצי למפרך דאיכא למדחי דאימא אין ר"נ דקושטא הוא דלית להו בעלמא אתי עשה ודחי ל"ת וק"ל

בא"ד כמו שרבנן מעמידין אותו ולאשמועינן דהקפת הראש שמה הקפה וכו' עכ"ל פי' דלא תימא אימא משום דס"ל לר"א הקפת כל הראש לא שמה הקפה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ראשו מה ת"ל וכו' ואהא כתבו דמ"מ טפי ה"ל לו' שמה הקפה כמו רבנן יותר מנאמר דלמדתי ל"ת ועשה דנזיר וק"ק דא"כ מאי מש משני תלמודא יליף מגדילים ס"ס אכתי אימא דראשו אתא לאשמועינן דהקפת כל הראש שמה הקפה ולהא בלחוד הוא דאתא וצ"ע

בא"ד ובתוס' אחרינא וכו' דאל"כ וכו' לוקמא בזקן ישראל וכו' עכ"ל לפום חד שנויא שכתבו תוס' לעיל דף מ' ע"ב ד"ה ומאי טעמייהו וכו' דאיכא למימר דקרא סתמא כתיב בין בישראל בין בכהנים ע"ש אין מקום לדבריהם הכא אלא דס"ל השחא כמו ועי"ל שכתבו לעיל מיהו ק"ק ומאי קושיא אימא דקושטא הוא דר"א לא מוקי לה אלא בזקן דישראל וי"ל דלקמן דף נ"ח ע"ב משמע למאן דמוקי ראשו לנזיר אית ליה הך ברייתא דזקנו אתא לכהן מצורע ע"ש

בא"ד והר"ם אמר וכו' אם אינו ענין וכו' דנפק"ל מזקנו אפי' לאו ועשה שאינו שוה בכל וכו' עכ"ל נראה דלא ס"ל להרא"ם הך ועי"ל שכת' התוס' שזכרנו לעיל שהרי לפום הך ועי"ל לא ידענא דזקנו אצטריך לכהנים דדחי אפילו ל"ת ועשה אלא לבתר דכתיב ראשו דאי לאו ראשו הוה מוקמינן לזקנו דאתא ללאו גרידא דישראל וצ"ל דס"ל להר"ם כמו תירוצא קמא שכתבו התוס' לעיל ודו"ק

בא"ד ובתר הכי צ"ל בכל הסוגיא הקפת כל הראש שמה הקפה אבל לר"א דמוקי ראשו לנזיר מצורע וגם זקנו אתא לכהן ליכא למילף מנייהו וגם לא שייך לומר אם אינו ענין משום דאיכ' למפרך כדפריך בריש מסכת יבמות וכו' עכ"ל כצ"ל וכל השאר נמחק כנ"ל

בא"ד ואכתי דעשה דחי ל"ת מנ"ל עכ"ל כצ"ל והס"ד ואחר כך מ"ה יליף מגדילין וכו' כצ"ל

דף מ"ב ע"א גמ' מכדי נזיר טמא וכו' עיין לקמן פ"ח דף ס' ע"ב בתוס' ד"ה הני ארבעה וכו'

שם בעי אביי וכו' צמח ראשו וכו' הרמב"ם פ פ"ח מה' נזירות דין ז' השמיט בעיא זו וכ' הכ"מ ז"ל דממילא משמע דלא קיים מצות הגילוח ע"ש ולפ"ז פסק רבינו לחומרא ואע"ג דקי"ל ס' נזירות להקל נראה היינו היכא דהספק בגוף הנזירות דהיינו אי הוי נזיר או לא אבל הכא דודאי נזיר אלא דהספק אי קיים מצות גילוח או לא לא חשיב ס' נזירות כן היה נראה לכאורה אבל ק"ל שהרי בבעיא דבסמוך גבי אדמה דמשרת השער דהוי נמי אינה בגוף הנזירות ופסקה רבינו לקולא פ"ה מה' נזירות דין י"ד וכתב שם הכ"מ עצמו משום דספק נזירות להקל ע"ש וא"כ נמצא דלפי דבריו דברי רבינו סתרי אהדדי דהיכי פסק הכא גבי צמח ראשו לחומרא ולולי דברי הכ"מ היה נראה דרבינו אינו מפרש בעיא דהכא דצמח ראשו כפיר' התוס' דגילח לאותן שתי שערות לבר אלא מפרש כפירש"י דחזר וגילח לראשו כולו וצדדי הבעיא היינו כיון דהדר צמח אע"ג דגילח ראשו כולו חשבינן כמו שהתחיל מעיקרא לגלח לאותן שתו שערות שהניח ואח"כ שאר ראשו דהיינו כאילו הוברר דשתי שערות שהניח הם נתגלחו תחילה וה"ל גילחן וראשו מלא שער א"ד כיון דגילח כל ראשו עם אותן שתי שערות בהכי הדדי לא אמרינן הכי ולא חיישינן להכי כמו שנראה כ"ז מפרש"י דוק ותשכח והשתא ה"ל רבינו פסק הבעיא ממש ולקולא מטעם דס' נז נזירות להקל כדעת הכ"מ דס"ל דזה חשיב ס' נזירות אבל אם גילח אותן שתי שערות לבד דמשמע מדברי רבינו דלא קיים מצות גילוח משום דהכי משמע מהגמ' דפשיטא ליה לגמ' היכא דלא גילח אלא שתי בערות לא קיים מצות גילוח ומיהו בעיקר סברא זו של הכ"מ דחשיב ס' נזירות עיין מ"ש עליו הלח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"ד ועיין להתי"ט ז"ל דפרקין משנה ג' ד"ה לא יחוף ועיין לחידושינו לעיל פ"ב דף י"ג ע"ב ד"ה ורע שראיתי להרב לח"מ וכו' עש"ב ודו"ק

שם גמ' אבל לא סורק אתאן לרבנן וכו' עיין לה' א"מ ז"ל

שם כולה ר"ש היא כל הסורק להסיר נימין מדולדלות מתכוין וכו' נראה דאינו ר"ל מוכרח שיתכוין שהרי ודאי שייך שלא יתכוין אלא ר"ל דסתם סורק מתכוין והכי נקטו לה התוס' ד"ה אבל לא סורק וכו' ואין ה"נ דאי לא נתכוון דמותר וכן נמי חופף אי מתכוין אסור אלא נקט חופף וסורק משום דסתם חופף אינו מתכוין וסתם סורק מתכוין ועיין לה' א"מ ז"ל והנה ראיתי לרש"י בשבת פרק במה טומנין דף ן' ע"ב ובפרק המוציא דפ"א ע"ב שפיר' דטעמא דלא סורק משום דהוי פסיק רישיה וכ"כ הרע"ב בשמעתין ויש לתמוה שהרי הכא קאמ' משום דמתכוין ואיך לקחו דרך אחרת לעצמן ועיין להרב א"מ ז"ל שכתב דהכא קא יהיב טעמא דהוי פסיק רישיה דניחא ליה משום דכל הסורק להשיר נימין וא"כ הוי ניחא ליה את"ד עש"ב ולפ"ז ה"ל העיקר חסר בדברי רש"י והרע"ב דה"ל לבאר דהוי פסיק רישיה דניחא ליה משום מתכוין כמו שהוצרך תלמודא הכא לבאר ותו כיון דע"כ צ"ל דמתכוין א"כ בהא סגי ואף דלא הוי פסיק רישיה ואמאי הוצרך לפסיק רישיה כלל ולי נראה דס"ל לרש"י והרע"ב דתלמודא דנקט מתכוין ע"כ חדא מנייהו נקט דה"ה דה"מ לו פסיק רישיה דהא כיון דקושטא הוא פסיק רישיה והא דנקטו טעם פסיק רישיה ולא נקטו טעם מתכוין