באר משה (כריף) קפ

דאיכא למידק מיניה דעד מלאת הוא דלא יעבור הא לאחר מלאת וכו' עכ"ל נ"ל ודברי ה' א"מ ז"ל בזה אינם מובנים לי ע"ש ומיהו אכתי קשה דילמא דה"ק קרא הא לאחר מלאת אפילו בתער נמי וכה"ג פריך תלמודא לקמן בעבר הדף גבי מצורע וממאי דילמא וכו' ולא שייך הכא שנויא דתלמודא ועיין מה שאכתוב לקמן דף מ"א ע"א ברש"י ד"ה ראשו מה ת"ל וכו' ודוק

ד"ה תנ"ה וכו' כדאמר ר' חסדא ובתער דוקא ואמרי לה כדאוקימנא אליבא דר' חסדא וכו' עכ"ל משום דבברייתא לא קתני בהדיא כעין תער אלא דמייתי תנ"ה לענין דקתני כלישנא דר' חסדא ובתער דוקא ומפרשינן לה כעין תער כמו דמפרשינן לר' חסדא דהא קתני תלש מירט ספסף אלמא כעין תער קתני וק"ל

תוס' ד"ה אמר וכו' דס"ל לגמ' דאין לנו לומר דר' יסבור כר' יהונתן אלא אסיר וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ יסבור כר' יהונתן מה בכך שהרי לר' יהונתן גופיה תיקשי ליה נמי ותו כיון דכתבו דר' סבר תער אתא לגופיה דמשמע דוקא בתער מחייב דהיינו כר' יהונתן א"כ איך חזרו וכתבו דאין לנו לומר דיסבור כר' יהונתן מדקאמר אינו צריך וכו' ונמצא דדבריהם סתרי להדדי ותו כיון דכתבו מדקאמר אינו צריך משמע דלא אתא לאפלוגי על ת"ק דידיה דמחייב שאר המעבירין א"כ לא ידענא מה היא פרכא דתלמודא לפ"ז דפריך דלא יעבור משמע שאר המעבירין נמי שהרי כיון דקושטא הוא דר' הכי ס"ל דמחייב אשאר מעבירין ונראה להגיה בדבריהם וכצ"ל דס"ל לגמ' דיש לנו לומר דר' יסבור כר' יהונתן דלא אסר שאר המעבירין אי נמי מדקאמר אינו צריך וכו' עכ"ל וכונתם תרי פרושים הם ותחלה פירשו דמשמע ליה לגמ' דר' ס"ל כר' יהונתן דבתער דוקא מחייב ופריך דלא יעבור משמע שאר המעבירין נמי וה"ה דה"מ למפרך נמי לר' יהונתן ושוב כתבו א"נ וכו' ר"ל אדרבא להפך דמשמע ליה דר' מודה לת"ק דמחייב שאר המעבירין נמי ופריך דהיכי מחייב שאר המעבירין והכתיב תער משמע בתער הוא דמחייב וזה כפירש"י לפי לישנא קמא וה"ה נמי דה"מ למפרך לת"ק דר' גופיה ודו"ק כנ"ל לפ' בדוחק

בא"ד ומשני לעבור עליו בתרי לאוי וכו' דהלאו קאי אתער וקאי נמי אשאר מעבירין וכאלו כתיב תער לא יעבור ולא יעבור דאותו לשון וכו' כצ"ל וק"ק בשלמא לפי' שני שכתבו דר' מודה לת"ק דמחייב שאר מעבירין משני שפיר לעבור בתרי לאוי כיון דלא יעבור היינו שאר מעבירין א"כ איכא תרי לאויי את עד לחודיה חד משום תער לא יעבור וחד משום לא יעבור דמעבירין וכפירש"י ללישנא קמא אבל לפירושם קמא דר' ס"ל דוקא תער הוא דמחייב וקרא דלא יעבור לאו היינו שאר מעבירין א"כ היכי מצינן לחייב אתער לחודיה תרי לאוי דהא כיון דלא כתיב אלא לאו אחד תער לא יעבור ואולי דחסר מדבריהם נמי דלפי קמא לא גרסינן לעבור בתרי לאוי אלא הגי' היא דמשני דלא יעבור משמע תער ולא שאר מעבירין ע"ד דברי רש"י גבי לישנא אחרינא ודו"ק מיהו קשה דלפי פי' שני דר' מודה דחייב בשאר המעבירין א כ היכי דייק רבי אחר מלאת דוקא תער אדרבא איכא למידק לאחר מלאת בכל דבר וכמו דפריך תלמודא לפי לישנא אחרינא דרש"י וצ"ע

ד"ה לסתור וכו' וכולן הלכה בנזיר שלא מצינו בהם טעם עכ"ל דבריהם תמוהים שהרי מקראי ילפינן כמו שהקשינו לקמן דמ"ב ע"א בתוס' ר"ה אמר מר וכו' ע"ש וכמו כן ק"ל על התי"ט פ' י"ד דנגעים משנה ד' ד"ה לא עשו וכו' שכתב וז"ל וכמו כן נמי עיכובא דתער לא מצינו בו טעם מנא לן עכ"ל לא ידענא מאי קאמר שהרי בכולהו דרשינן עיכובא בתער כדמסיק בשלמא גבי נזיר וכו' וגבי לויים וכו' אלא מצורע וכו' והזכיר' ה' עצמו ד"ה וכולן וכו ע"ש וצ"ע

ד"ה ובתער וכו' פי' דקאי ארישא וכו' עכ"ל ולפ"ז ע"כ דלא גרסינן בברייתא דמייתי תנ"ה נזיר שתלש מירט ספסף כל שהוא אינו סותר וכו' דא"כ ע"כ משמע ובתער קאי אסתירה אלא ה"ג נזיר שתלש וכו' כל שהוא חייב ואינו סותר וכו' וכן משמע מדברי התוס' ד"ה נזיר שתלש ועיין במקובצת דמייתי לשתי הגרסאות הללו ע"ש

בא"ד דלא שיירו כדי לכוף וכו' עכ"ל אבל אי שיירו כדי לכוף אינו סותר וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם ריש פ"ו מה' נזירות דין א' וה' לח"מ פ"ה מה' נזירות דין י"א תמה דזה הפך הסוגיא לעיל דבעי מלתחת רבי או מלעיל רבי וקאמר דנ"מ לנזיר שגלחוהו ושיירו בו כדי לכוף ראשו אי מלתחת רבי מאי דאקדיש שקליה וסותר נזירותו אלמא אי מלתחת רבי אפי' הניחו לו כדי לכוף סותר וא"כ כיון דאסיקנא מלתחת רבי א"כ אפילו הניחו בו כדי לכוף סותר וכתב ואולי יש לתת טעם לרבינו דר' חסדא פליג על פשיטותא דלעיל ואית ליה מלעיל רבי ולא מלתחת רבי ונקטינן כוותיה זה נוכל להלין בעד רבינו והוא דוחק גדול את"ד עש"ב נראה מלשונו דדברי רבינו הוא דנתיישבו אבל דברי התוס' אינם מתיישבין והיינו כיון דתוס' מפרשי דר' חסדא דאמר כעין תער לא קאי ארישא א"כ מהיכא תיתי דנימא דר' חסדא פליג אפשיטותא דלעיל ולע"ד נראה דנוכל נמי ליישב ג"כ דברי התוס' בדוחק והוא דמה שהוצרכו לומר דלא שיירו בו כדי לכוף ולא כתבו דאפי שיירו בו כדי לכוף סותר לאו היינו משום דס"ל לקושטא דמילתא דאי שיירו בו כדי לכוף אינו סותר אלא משום דאיכא למדחי דחייה בעלמא דר' חסדא פליג אפשיטותא דלעיל וס"ל דאי שיירו בו כדי לכוף אינו סותר ולכך לא הקשו אלא מלא שיירו בו כדי לכוף דבהא ודאי סותר הן אמת דעיקר דברי ה' לח"מ ז"ל תמוהין הם בעיני דהיכי שייך לומר דר' חסדא פליג אפשיטות דלעיל שהרי פשיטותא דלעיל מלתחת רבי הוא מכח מציאות מסקרתא וכד צבעין סבייא דקניהון וכו' ואיך ר' חסדא יכחיש המציאות ולולי דברי ה' ז"ל היה אפשר לומר קרוב לדבריו והוא דר' חסדא פליג אסוגי' דלעיל וס"ל דאין לחלק אם השיער קדוש או לא אלי אפילו מלתחת רבי אינו סותר כיון דאיכא בידו לכוף ואפילו אותו השיעור שצמח אחרי כן אינו קדוש וכן ראיתי לה' המאירי שכ"כ וז"ל ומ"מ לרוב הפוסקים כל שנשתייר כדי לכוף אינו סותר ונראה לדעתם דסוגיא זו דרך דחייה נאמרה ואין אנו מחלקין בשער בין במה שהיה שם בשעת הנדר למה שצמח אחרי כן וכו' עכת"ד ע"ש ואפשר דגם הלח"מ לזה נתכוון אלא שאין לשונו מדוקדק ועיין לחידושינו לעיל דף ט"ל ד"ה סתם נזירו' וכו' וכו' ודוק

ד"ה נשא וכו' שלא כעין תער וכו' עכ"ל משום דאשכחן נמי בהך ברייתא דלעיל גבי אינו