באר משה (כריף) קעז

אפ"ה לאו דידיה שייר דאל"כ לילקי שש עכ"ל כצ"ל והנה ראיתי לה' לח"מ ז"ל פ"ה מה' נזירות דין ח' שיישב ע"פ דברי התוס' הללו דברי רבינו למה לא נשמר מהקושיא שהקשו והא שייר בין הבינים וה"ל למנותו אלא משום דרבינו כתב כזית ובכזית ליכא אלא לאו אחד אבל מה שיש לדקדק על רבינו למה בתחלת ה' אלו וכו' לא מנה ג"כ בין הבינים וכו' וי"ל וכו' ליכא ביה לאו דאתי מדרשא ולכך לא מנאו רבינו במנין הלאוין עכת"ד עש"ב נראה דהנך תיבות שכתב בתחי' ה' אלו טעות הם דאינו לשון מיושב וכונתו מתחילה כתב דקושית תלמודא דפריך אמאי משייר בין הבינים לא נקשה אותה בדברי רבינו משום דקושית תלמודא ע"ד קושית הכחשה משום דברייתא משמע דמיירי בתרי לאוי לאו דענבים ולאו דבין הבינים דהכי משמע לשון ענבים כמ"ש התוס' וא"כ כיון דמיירי בתרי לאוי היכי קתני לוקה חמש ה"ל למתני שש אבל רבינו דלא מיירי אלא בלאו אחד שהרי לא מיירי אלא בכזית אחד דליכא ביה אלא לאו אחד ולכך כתב ה' ושוב הקשה נהי דלא מיירי רבינו בשתי לאוין ולא נקשה עליו קושית הכחשה כמו קושית תלמודא מ"מ נקשה מיהא אמאי לא איירי ביה והיה לו למנותו עם אותן החמש ותירץ כיון דלאו דבין הבינים אינו מפורש בהדיא אלא דאתי מדרשא לכך לא מנאו עם אותן הלאוין המפורשין אבל גבי ברייתא פריך כיון דאיירי ביה וכללה המפורש עם שאינו מפורש בתיבת ענבים א"כ ה"ל למחשביה נמי עם החמש ואין להקשות נהי דמה"ט דאינו מפורש לא מנאו עם אותן החמש מ"מ לא ה"ל להשמיטו כלל וה"ל לכותבו בפני עצמו דכבר כתב מרן כ"מ ז"ל ריש פ"ה מה' נזירות דין א' דלא חשש רבינו לכתוב דכרים ובין הבינים משום דמשמע ליה דבלשון בני אדם בכלל ענבים הם ע"ש ומיהו גבי בין הבינים נראה דאין צורך לדבריו אלא דס"ל לרבינו כמ"ש התוס' דל"ה ע"א ד"ה דבין הבינים וכו' שכתבו לחד תירוצא דבין הבינים עדיפי מבוסר ע"ש וא"כ כיון דכתב רבינו להך דבוסר שם דין ב' לא הוצרך לכתוב בין הבינים דכל דכן הוא ודו"ק נ"ל

דע שראיתי בס' הכריתות סי' נ"ד שכתב וז"ל מהאי סוגיא משמע דהיכא דליכא מנינא לא שייך למפרך מאי שייר דהאי שייר ומשייר שפיר אפי' דבר א' מדקאמר אלא אמר ר' פפא לא תני מידי חמש משמע כיון דלא תנא מנינא אלא תנא לוקה סתם לא מצי למפרך מידי ליתני לוקה מכל אשר יעשה עכ"ל ודבריו תמוהין דהיכי מצי למפרך ליתני לוקה מכל אשר יעשה דהא כיון דקתני לוקה סתם אין ה"נ דנכלל נמי מכל אשר יעשה במאי דקתני לוקה סתם וכבר נתעורר בו ה' יבין שמועה כלל נ"ד דכ"ח ע"א וכתב שיש ט"ס וצ"ל לא מצי למפרך ליתני נמי בין הבינים א"ד ע"ש וגם זה לק"מ לפי דברי התוס' דענבים משמע נמי בין הבינים בין לפירש"י בין לפר"ת והוא מוכרח דע"כ דלא קפריך אלא בהנך דחשיב התנא וכו' כמ"ש התוס' לעיל ד"ה ולילקי שש וכו וא"כ לפי האמת דלא קתני מנין אין ה"נ דלוקה נמי אבין הבינים קתני ובר מן דין ק"ל על דברי הכריתות שהרי גמ' ערוכה במס' סוכה פרק החליל דנ"ד ע"א דפריך התם מאי שייר דהאי שייר גבי הא דאמרינן ערב שבת שבתוך החג היו שם מ"ח וכו' והתם לא קתני מנין ואפ"ה פריך מאי שייר וכו' וצ"ע

ובפשטא דתלמודא הוק' לי דמאי פריך והא שייר בין הבינים שהרי שייר נמי ענבים דכרי' וראיתי בשיטה מקובצת שכתב משם הר"ר עזריאל וז"ל יש ספרים דגרסי והא שייר ענבי דכרים ולא גרסינן לה דהא בכלל ענבים לחים ויבשים הוו עכ"ל ונר' דאינו ר"ל בכלל ענבים לחים ויבשים דקתני הברייתא דהא בין הבינים נמי בכלל ענבים דקתני ואפ"ה קפריך ואדרבא מה"ט דהוו בכלל הוא דקפריך כמ"ש התוס' אלא ר"ל בכלל ענבים לחים ויבשים דקרא ולא הוו שני שמות אלא אם אכל אותן ענבי דכרים כשהם לחים בכלל לחים דקרא ואם אכל כשהם יבישים בכלל יבישים דקרא ואם אכלן לענבי דכרין עם ענבים הכל ביחד לא מחייב אלא חד לאו ולכך לא הוי שיורא מיהו קשה לפי הגי' דיש ספרים דפריך והא שייר ענבי דכרין מאי פריך דהא שייר נמי בין הבינים וכן משמע שכך היו גורסין התוס' בפרק אלו טרפות דנ"ח ע"ב ד"ה הני תמרי וכו' ועיין לה' א"מ ז"ל שהביא נמי לגירסא זו משם מהרי"ג ע"ש והיותר תימא שראיתי למהרש"ל שם באלו טרפות דלגי' התוס' תלמודא הכא פריך מתרוייהו מענבין דכרין ומבין הבינים ע"ש ולא ידענא דא"כ מאי פריך כלל דהא כיון דשייר תרתי ונראה דהתוס' שם אינם מפרשי' כפי' התוס' הכא וכפי' הכריתות דפריך אמאי משייר בין הבינים אלא דפריך למקשה דלעיל דפריך מאי שייר דהאי שייר ואהא פריך ליה דמאי קושיא והא שייר בין הבינים וכן שייר נמי ענבין דכרין ולפ"ז ע"כ דלא הוו גרסי נמי אלא אמר ר' פפא והכי הוו גרסי אמר ר' פפא ולא מכח קושיא קאמר ר' פפא אלא מילתא באפי נפשה קאמ' וקושטא קאמ' דלא תני חמש ודו"ק נ"ל

דף ל"ט ע"ב גמ' כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין וכו' עיין להרא"ם פ' נשא ועיין מ"ש עליו ה' תועפות רא"ם להר"י גאטיניו ז"ל ועיין עוד להרב זרע יצחק ז"ל בליקוטיו למסכת ע"ז דף ל"ד ע"א

תוס' ד"ה סתם נזירות וכו' וטעמא דסותר שלשים משום דבעינן בשעת תגלחת של מצוה יהא שערו גדול כפי מה שראוי ליגדל כדי סתם נזירות דהיינו וכו' כצ"ל וכ"ה בדבריהם לקמן דמ"ד ע"א ד"ה חומר בטומאה וכו' ע"ש

בא"ד שהרי אם גלחוהו בעשרים יום או יותר וכו' כצ"ל ר"ל דאי מיירי בתוך מלאת משמע דה"ק דהיכא דגילח ביום עשרים מונה עוד עשרה ימים כדי שיהיו שלשים ויסתור אותם ואחר כך מונה עוד שלשים יום אחרים לנזירותו ואהא הוקשה להו למה יסתור הכל גם העשרה ימים שמנה כבר ולמה יחזור עוד וימנה אותם ותירצו דה"ק סותר לכשיהיו שערותיו שיעור שלשים ואז סותר ולעולם דלא ימנה אלא עשרים יום אחרים עם אותן העשרה ימים שנשארו וק"ל

בא"ד והילכך בנזירות של ס' יום יגלחנו ביום שלשים אינו סותר כלום וכו' עכ"ל הלח"מ פ"ו מהלכות נזירות דין ב' הביא סיוע לדברי התוס' מתלמודא לקמן דמ"ד סוף ע"א דפריך ויין יסתור שלשים ק"ו מתגלחת ומשני מידי הוא טעמא דסותר משום דבעינן גידול שער וכו' ואי בנזירות מרובה אע"פ דאיכא גידול שער סותר מאי משני ותמה על רבינו דסובר דאפי בנזירות מרובה סותר שלשים ואין