באר משה (כריף) קנו

ד"ה טעם כעיקר וכו' וי"ל דודאי וכו' עכ"ל אין תירוצם מספיק לפירש"י פרק א"ע דמ"ה ע"א ד"ה ור"ע וכו' שכתב דרבנן דפליגי אר"א בכותח הבבלי לית להו טעם כעיקר דאורייתא ומפקי למשרת להיתר מצטרף לאיסור וכו' ע"ש אם כן תיקשי ליה קושית התוס' הכא מאי פריך הכא לר"ע דילמא לית ליה טעם כעיקר אבל היתר מצטרף אית ליה כרבנן דכותח הבבלי ושו"ר למהרש"א זל שנתעורר בו ע"ש שהניח בקושיא וכמו כן ק"ל נמי על התוס' בפרק גיד הנשה דצ"ח ע"ב ד"ה רבא אמר וכו' שכתבו משם מהר"י מאורליאני"ש דלר"ע דיליף טעם כעיקר מגיעולי גוים. לא לקי עליה דליכא אלא עשה דתעבירו באש וכו' ע"ש ואלו היתר מצטרף לאיסור לקי עליה אלמא דחמיר טפי מטעם כעיקר ואם כן מה יענה בקושית התוס' הכא דמאי פריך טעם כעיקר מנ"ל דילמא לית ליה טעם כעיקר כלל כיון דקי"ל דליכא לתרוצי דפריך דה"ל לאוקמיה משרת לטעם כעיקר כמ"ש התוס' דא"כ מאי משני דניליף מגיעולי גוים דהא התם ליכא אלא עשה ואם כן אכתי הו"ל לאוקמיה למשרת לטעם בעיקר למלקות א"ו דהיתר מצטרף חמיר טפי אם כן מאי פריך כלל ומיהו הא דפריך ורבנן נילף מגיעולי גוים ומאי פריך אימא דאצטריך משרת למלקות כבר הרגיש בזה השע"ה הל' חמץ דס"ח סוף ע"א ע"ש מה שיישב אבל מה יענה בקושית התוספות והתימא על ה' שע"ה שלא הרגיש בזה. ונראה ליישב לע"ד דתוס' שהק' דילמא לית ליה היינו משום דס"ל דלפי האמת דמייתי ברייתא דר"ע אית ליה היתר מצטרף לאיסור גם מתני' פי' הכי וכמ"ש בדבור שלפני זה אבל רש"י והר"י מאורליאני"ש ס"ל דרך פי' שצדד המקש' דילמ' דאיכא כזית בעיניה נשאר הכי במסקנ' ואם כן כיון דבלוע הוא אינו אלא לטעמא בעלמא ואפ"ה מחייב כ"ע אלמא דאית ליה טעם כעיקר ואמטו להכי פריך שפיר טעם כעיקר מנ"ל ואף על גב דמ"מ איכא למדחי דילמא משו' היתר מצטרף לאיסור שהרי המקשה גופיה פריך בדרך. דילמא אלמא לא מכרעא י"ל ס"ל לרש"י והר"י מאורליאנ"ש מדלא נקט במתניתין מפת ומיין כדנקט בברייתא ע"כ משמע דמתני' משום טעם כעיקר והמקשה דפריך בדרך דילמא משום דאכתי לא שמיע ליה ברייתא אבל לבתר דשמיע לן ברייתא ע"כ משום טעם כעיקר מדלא נקט בלישנא דנקט בברייתא ובזה א"ש טפי הא דפירש"י במתני' דיש כזית מובלע בתוך הפת לאו משו' דפי' כן לפי הס"ד הכא כדכתי' בדבור שלפני זה אלא משום דלשטתיה אזיל דס"ל דלפי המסקנא נמי טעם דמתני' משום טעם כעיקר ודלא כדברי התוס' דלעיל ודו"ק. מיהו ראיתי לרש"י פ"ג דשבועות דכ"א ע"ב שפי' מטעם היתר מצטרף משמע דס"ל דכן האמת דדוחק לומר דפי' לפי הס"ד דהכא דקאמר אילימא ר"ע דמתני' וכו' דכיון דבמסכתא אחרת ה"ל לפ' כמו המסקנא כידוע ועיין לחידושינו לקמן דנ"א ע"א בגמ' גבי ת"ש מדקתני סיפא וכו' ע"ש. ודע דלדברי רש"י ע"כ דברייתא דמפקת למשרת לטעם כעיקר ולא ס"ל היתר מצטרף ע"כ דס"ל דטעם כעיקר חמיר טפי ופליגא עם רבנן דכותח דס"ל אפכא דהיתר מצטרף חמיר טפי ומיהו איכא למידק לדעת התוס' הכא דע"כ לא ס"ל כפירש"י גבי רבנן דפליגי אכותח אם כן מה יענו בקושית רש"י שם דהיכי פליגי אכותח ולית להו טעם כעיקר דאורייתא וי"ל דאיכא למימר דס"ל לרבנן דמשרת לטעם כעיקר וגיעולי גוים לאו חידוש וה"ל משרת וגיעולי גוים שני כתובים וכ"כ רש"י עצמו בפרק גיד הנשה דצ"ח סוף ע"ב לחד שנוייא אליבא דהנך אמוראי דס"ל נמי טעם כעיקר לאו דאורייתא וע"כ דרש"י בפרק א"ע ה"ה דה"מ לשנויי נמי הכי וחדא מנייהו נקט ודו"ק

בא"ד דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין וכו' עכ"ל משמע דטעם כעיקר אינו אוסר אלא עד דאיכא כזית איסור דזהו החילוק שבין טעם כעיקר להיתר מצטרף אבל מפירש"י פרק א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה ומפת ומיין וכו' משמע דאפי' פחות מכזית איסור חייב משום טעם כעיקר כגון היכא שנבלע ופשט היין בכל הפת אתעביד פת גופיה איסור אבל אי לא נשרה כל הפת הוי היתר מצטרף לאיסור ע"ש

וראיתי לה' פ"ח הל' פסח ריש סימן תמ"ב שכתב וזל ואולי ק"ל לרש"י דמאי בעי טעם כעיקר מנ"ל דהא ממשרת דמפיק ר"ע היתר מצטרף לאיסור דהיינו אכל כזית מפת ומיין ממילא משמע טעם כעיקר וכו' עכ"ל. הא ודאי אינו ר"ל ממילא משמע משום דהיתר מצטרף היינו נמי טעם כעיקר והוא הוא שהרי ודאי דיש חילוק ביניהם כפי' רש"י והתוס' דאל"כ היכי פליגי רבנן אר"ע דהא אית להו טעם בעיקר כמ"ש רש"י עצמו פרק א"ע והזכירו ה' גופיה סמוך ונראה כמו שיע"ש אלא ר"ל ממילא משמע טעם כעיקר משום דכ"ש הוא דטעם כעיקר דמפת ויין עדיף מהיתר מצטרף ולכך פירש"י דבעי הטעם גרוע כגון שרה ענביו במים דלא עדיף מהיתר מצטרף דהא מחייב ר"ע כיון דגרוע הוא וה' דחה לתירוץ זה של רש"י דודאי לא שמעינן לר"ע דמחייב אטעם כעיקר אלא מדבעי תלמודא טעם כעיקר מנ"ל משום דאל"כ מאי פריך וכיון שכן קש' אתלמודא גופי' דילמא לית ליה ומאי פריך אלא משמע דתלמוד' מכח הברייתא הוא דקפריך מדחייב ר"ע היתר מצטרף גבי פת ויין ממילא משמע טעם כעיקר ואיך כתב רש"י דפריך אטעם גרוע דלא שמעינן ליה מברייתא. ולעיקר קושית רש"י תירוץ ה' דליכא למימר ממשרת מפיק ליה וכו' ע"ש. והוא ע"ד דברי התוס' הכא וכ"ז ברור

ע"ב גמ' כל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי גיעולי גוים אסור וכו' יש להבין כיון דטעמא דאיסור נותן טעם לפגם גבי גיעולי גוים היינו בשביל האיסור שנתבשל בו אם כן מה לי גיעולי גוים מ"ל דעלמא אטו בשביל שהתבשיל של ישראל יהיה טעם אותו האיסור שנתבשל בו מותר ועלה בדעתי לומר דהכונה דהוראת שעה היתה באותו זמן יהיה אסור ולכך הוי חידוש שו"ר לה' שע"ה זל הל' חמץ רס"ח ע"א ד"ה האמנם וכו' שכתב משם רבו של הרא"ה וזל דכלי מדין משום מעלה הוא דמתסר דומיא דטבילה דאצרכיה קרא אפילו לכלים חדשים וכו' ע"ש

שם גמ' ולר"ע נמי חידוש הוא וכו' ה"ה דה"מ למימר דסבר לה כר"ע דאית ליה במס' ע"א פרק השוכר דס"ז ע"ב דנותן טעם לפגם בכל התורה נמי אסור דיליף מגיעולי גוים ושו"ר שכ"כ מהרש"א זל בפ' א"ע דמ"ד ע"ב ד"ה ורבנן וכו' ע"ש: