באר משה (כריף) קנה

וכו' ואי מברייתא פריך ה"ל להקשות בלשון ודאי כדפריך באלו עוברין והאי משרת להכי הוא דאתא הא מבעי ליה לכדתניא וכו' אלא משום מסברת עצמו הוא דקפריך אבל התם בפסחים סתמא דתלמודא הוא דקפריך מהברייתא ונראה דלפ"ז דלא גרסינן דתניא לא גרסינן נמי ומכאן אתה דן וכו' דלא הוה צריך לזה בשלמא אי גר' דתניא דכל זה מדברי הברייתא ולכך דרך הש"ס לאתויי הברייתא כולה ועוד לשון ומכאן אתה דן משמע ודאי לשון הברייתא א"ו דלא גרסינן לה וכן נמי לא גרסינן מ"ש בספרים הא מני רבנן כדגרסי באלו עוברין דאינו מתיישב לשון הא מני כיון דלא גרסינן דתניא וק"ל

בא"ד ומיהו לפי מאי דפרישית ניחא עכ"ל. היינו לעיל דף ל"ו ע"ב ד"ה וכזית וכו' ודו"ק

ד"ה שאין איסורו וכו' דתנן מערבין לנזיר כיין וכו' עיין מה שכתבתי בגמ' וק"ל

בא"ד ויש היתר לאיסורו שיכול לשאול לחכם וכו' עכ"ל מכאן ק"ל על דברי התוס' פ"ק דקידושין דל"ח ע"א ד"ה וה"ה לערלה וכו' שהקשו גבי תרומה ומעשר דנילף מחדש דנוהג בין בארץ בין בח"ל שהרי אין היתר לאיסורו ותירצו מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה וכו' ע"ש והשתא מאי ק"ל כלל כיון דתרומה ומעשר ישנן בשאלה איך שייך לומר אין היתר לאיסורן שהרי כיון דיכול לישאל א"כ ממילא יש היתר לאיסורו כמ"ש התוס' הכא גבי נזיר ואמאי הוצרכו לתרץ מה לחדש וכו' משמע דקושטא הוא דתרומה ומעשר חשיב אין היתר לאיסורן אלא משום דאיכא למפרך וכו' ומיהו ראיתי לתוס' באלו עוברין דמ"ד ע"ב ד"ה וה"ה שצדדו בנזיר נמי אי מתשיל אין זה היתר לאיסורו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא שלא נאסר מעולם וכו' ע"ש. וא"כ זהו נמי דעת התוס' בפ"ק דקידושין וצ"ל דס"ל דיש היתר לאיסורו קאמר גבי נזיר היינו כפירש"י הכא או כפי' הר"ר י"ט שכתבו התוס' וק"ל

בא"ד אבל יש היתר לאיסורו כמו בשנה ד' ע"י פדיון וכו' עכ"ל וכו' עוד בפרק א"ע ע"ש וק"ק דא"כ היכי קתני בשתים דהיינו איסור עולם אם לא פדאן ואיסור הנאה דהא פרי הגדל בשנה ד' מותר בהנאה כדמשמע מדברי הרא"ם פרש' קדושים בד"ה והיה כל פריו קודש שכתב וז"ל פי' האי דכתיב כל פריו והיה קודש אינו ר"ל שיהא אסור בהנאה כקודש אלא וכו' עכ"ל ע"ש וכן משמע נמי מדברי הרמב"ם פ"ט מה' מעשר שני דין ז' שכתב וז"ל מי שהיה לו נטע רבעי וכו' שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנאה וכו' עכ"ל משמע אבל נטע רבעי מותר בהנאה ואם כן ליכא אלא אחת דהיינו איסור עולם אם לא פדאן והיכי קתני בשתים ומיהו מצאתי לימוד ערוך פרק מרובה דס"ט ע"א דמשמע דאסור בהנאה אם לא פדאו דמייתי משנה דקתני כרם רבעי היו מציינין אותו בקוזזות אדמה וקאמר וסימניך כי אדמה מה אדמה איכא הנאה מינה אף האי נמי כי מפרקא שרי לאתהנויי מינה וכו' ע"ש משמע דכי מפרקא הוא דשרי בהנאה אבל קודם אסור בהנאה וכן פירשו שם וז"ל אף האי נמי איכא הנאה מינה בפדיון עכ"ל. ומעתה ק' על הרא"ש והרמב"ם דס"ל מותר בהנאה ואפשר דלא הוו גרסי בגמר' תיבת כי מפרקא ודו"ק. ואחר כמה ימים ראיתי להרב שע"ה הל' מ"א דקל"ט סוף ע"ג שנתעורר על התוס' עם דברי רבינו וכתב ליישב לדעת רבינו הא דקאמר כי מפרקא שרי בהנאה ר"ל הנאת אכילה ונראה שלא ראה לדברי הרא"ם שזכרנו מדלא הזכירו ועיין עוד בספר מאיר עיני חכמים ז"ל בפרק מרובה שכתב לדעת הר"ש ריש פ"ה דמעשר שני דאית ליה גי' אחרת בגמ' ע"ש ודו"ק

עוד כתב הרב שע"ה זל דאפשר לומר דר"ת לא פליג על רבינו דמשכחת איסור הנאה אף לרבינו כגון בכרם רבעי אחר הביעור דטעון שריפה ואסור בהנאה וא"כ איכא למימר דמ"ש וה"ה לערלה בשתים לפי' ר"ת היינו בכרם רבעי אחר הביעור את"ד ע"ש ואחר המחילה מחכמתו לא דק ולא ידעתי איך הפה יכול לדבר דבשתים דקתני היינו אחר הביעור דא"כ איך כתבו דיש התיר לאיסורו ע"י פדיון דהא לאחר הביעור לא שייך בו פדייה דטעון שריפה ואין התיר לאסורו שהרי אפי' מעות של פדית הפירות עצמן צריך לבערם ולהשליכם לים כמ"ש רבינו פי"א מעשר שני דין ח' וצ"ע

בא"ד שאע"פ שבאו מכח ערלה וכו' כצ"ל

ד"ה וכ"ת וכו' דאי טעם כעיקר וכו' בשאר איסורי נמי וכו' עכ"ל ק"ק כיון דלפי דעת המקשה קיימינן דר"ע לית ליה היתר מצטרף לאיסור אם כן ע"כ דטעם כעיקר נפק"ל ממשרת כרבנן ולא יליף מגיעולי גוים ואם כן שפיר נקט נזיר משום דעיקר קרא בנזיר כתיב ומניה הוא דילפינן לשאר איסורין כדקתני ומכאן אתה דן וכו' ויש ליישב דמ"מ כיון דר"ע לא הזכיר במלתיה קרא דמשרת ה"ל להשמיענו בכל איסורי תורה מיהו קשה שהרי באידך דר"ע גבי דהיתר מצטרף לאיסור פריך תלמודא לקמן מדרבנן נשמע לר"ע ולימא מכאן אתה דן וכו' ואפ"ה לא נקט ר"ע במילתיה אלא נזיר אלמא נקט נזיר משו' דעיקר קרא איירי ביה ומניה ילפינן. ובר מן הדין יש לתמוה שהרי בפרק א"ע דמ"ד ע"ב קושטא הוא דמשני תלמודא הכי דקאמר וכ"ת מאי למימרא הא קמ"ל אף על גב דתערובות ופירש"י שאינו בעין שנבלע בפת ע"ש והיינו טעם כעיקר דליכא אלא טעם היין בלוע בפת וא"כ תלמודא הכא והתם חד מתרי שנויי נקט ודברי התוס' צ"ע

ואגב ראיתי מי שהק' מהך דפרק א"ע על דברי התוס' לעיל דל"ו ע"א בד"ה אין היתר וכו' שכתבו דלר"י דיליף היתר מצטרף לאיסור ממשרת דאי איכא כזית מיין לחודיה קרא ל"ל וכו' ע"ש וכ"כ נמי רש"י פרק א"ע דמ"ג והיכי כתבו קרא ל"ל אימא דהא קמ"ל אף על גב דע"י תערובת כדפריך התם אר"ע ולק"מ דזהו פירכת תלמודא גופיה דפריך ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף דילמא לטעם כעיקר הוא דאתא ועיין לחידושינו לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה כמאן וכו' ודו"ק

בא"ד ומעתה גם במתני' פי' הכי עכ"ל ומיהו רש"י במתניתין פי' דיש יין מובלע תוך הפת כדי כזית וכו' ע"ש לכאורה דלא ס"ל כתוס' ויש לדחות דפי' כן לפי הס"ד הכא דפריך וממאי דילמא וכו' דכן דרכו של רש"י ועיין מה שאכתוב בדבור שאח"ז וק"ל: