באר משה (כריף) קנג

בתחלת דבריו דאם נפסד האוכל ממאכל אדם אין בו איסור הנאה אפילו לרבי אבהו כיון דאיסור הנאה מאכילה נפק"ל לרבי אבהו וכל היכא דליכא איסור אכילה ליכא איסור הנאה את"ד וא"כ אמטו להכי לא פריך מברייתא דהכא משום דאפשר למדחי דאין איסורו איסור הנאה דקתני כגון שנפסד האוכל ודקעביד ק"ו גבי כלאי הכרם וערלה דאיסורן איסור הנאה היינו משום דאיסור הנאה דכלאי הכרם לאו מאכילה נפקא אלא מפן תוקד אש וכן איסור הנאה דערלה מדכתיב תלתא קראי ערלים כדאיתא פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב וא"כ אפי' הפסד האוכל איכא איסו' הנאה והילכך עביד שפיר ק"ו אבל מהך דמערבין לנזיר ביין פריך שפיר דליכא למימר כגון שנפסד היין דהא בעינן מידי דמזון דמה"ט אין מערבין במים ומלח כדתנן ריש בכל מערבין דכ"ו ע"ב כפירש"י שם ע"ש והוא דרך דחוק וחריף

ולכאורה עלה בדעתי לדחות לזה שהרי תלמודא פרק כל שעה דכ"ב ע"ב פריך לר' אבהו מברייתא דגבי ערלה דקתני מנין שלא יהנה וכו' טעמא וכו' הא לאו הכי איסור הנאה לא משמע וכו' ע"ש ואם איתא מאי פריך אימא דלא יהנה דקתני היינו כגון שנפסד האוכל שהרי כיון דמה"ט גופיה לא פריך מברייתא דהכא דגבי נזיר אלא ודאי משום דפשטא דברייתא משמע בכל גוונא בין נפסד האוכל בין לא נפסד האוכל ומיהו לזה נוכל ליישב דשאני התם משו' דלישנא דברייתא התם דקתני אין לי אלא באכילה בהנאה מנין וכו' משמע דוקא אכילה ולא שום הנאה כלל כיון דקתני אכילה ומיהו כד מעיינת בה אינה דחייה שהרי תלמודא התם פריך גם כן משור הנסקל דקתני אין לי אלא באכילה בהנאה מנין ומוקי לה בהנאת עורו ע"ש אלמא דלא מיירי בכל גוונא אלא בהנאת עור לבד וא"כ אמאי לא מוקי לה כגון שנפסד האוכל אלא ע"כ צ"ל דה"ה דה"מ לשנויי הכי אלא בלא"ה משוי שפיר להנאת עורו ואין להקשות ומנ"ל לומר כן אימא דלעולם עורו שרי בהנאה כדקאמר התם סד"א בשרו אין עורו לא וקרא לא אצטריך אלא הנאת הבשר היכא דנפסד האוכל וי"ל משום דנקי משמע ליה דאין לו שום הנאה כלל אפי' בעור כדקאמ' התם יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ועיין עוד לחידושינו שם ודו"ק

שם גמ' כלאי הכרם וכו ואין היתר לאיסורו וכו' אין להק' דכלאי הכרם נמי יש היתר לאיסורו כגון אם נפל ברוב דבטל ברוב דהני מילי דנפל בדיעבד אבל לכתחילה אסור מדאורייתא לבטל ברוב כמו שכתבו התוספות פ"ק דביצה דף ד' ע"ב ד"ה ותנן וכו' ע"ש משא"כ גבי נזיר דלכתחילה יש היתר ע"י שאלה לפי' התוס' ולפירש"י נמי שיותר לו היין אחר שלשים א"כ ממילא יותר לו אבל כלאי הכרם לאו ממילא הוא אלא עד דמתרמי שיפול ברוב הא לאו הכי לא ולכך הוי חומרא וק"ל

שם כלאי הכרם וכו' וה"ה לערלה בשתים וכו' דע שראיתי לתוס' פ"ק דקידושין דף ל"ז ע"ב בד"ה כל מצוה וכו' שכתבו וז"ל ומהירושלמי שהבאתי יש להוכיח דערלה וכלאים נוהגים בשל נכרים וכו' עכ"ל ע"ש. ואיכא למידק דאמאי הוצרכו להוכיח מהירושלמי שהרי מהכא ע"כ מוכח דנוהגים בשל נכרים דאל"כ היכי יליף מנזיר דילמא שאני נזיר דחמיר דנוהג איסורו אף ביין או ענבים של נכרים שהרי ודאי לא שייך לחלק ביין של נכרים ולכך טעמו נמי אסור אבל ערלה וכלאים דאין נוהגים בשל נכרים טעם מותר ועלה בדעתי לומר דמה שנוהג בשל נכרים או אינו נוהג לא חשיב לא חומרא ולא קולא דבודאי דאינו מצד חומרת האיסור אמרינן נוהג וכן לאו משום קולת האיסור אמרינן אינו נוהג אלא דגזירת הכתוב מיהו ראיתי לה ברכת הזבח ז"ל בסוף מסכת מנחות דף קמ"ט ע"ב דס"ל בפשיטות דחשיב חומרא וקולא והוא שעל מ"ש עוד התוס' בקדושין בס"ד דבירושלמי נמי משמע דחדש נוהג אף בשל נכרים וכו' כתב הרב וז"ל ועוד נ"ל להביא ראיה ברורה לדברי התוס' דחדש נוהג אף בשל נכרים מהא דאמרינן בקידושין דף ל"א ע"א תניא רשב"י אומר ג' מצות נצטוו ישראל וכו' ונוהגות בין בארץ בין בח"ל ומה חדש וכו' וה"ה לערלה בשתים וכו' ואם איתא דחדש אינו נוהג בשל נכרים הל"ל וה"ה לערלה בג' דערלה נוהגת בשל נכרים וכן כלאים אלא ש"מ דאין חילוק ביניהם וכדעת התוס' עכ"ל הרי דס"ל לה' בפשיטות דחשיבי קולא וחומרא ולפי דרכו גם מהך ברייתא דקידושין נמי יש להביא ראיה דערלה וכלאים נוהגים אף בשל נכרים דאל"כ היכי יליף מחדש איכא למפרך מה לחדש דנוהג אף בשל נכרים אלא ע"כ דכלאים וערלה נמי נוהגים בשל נכרים וכעת צ"ע

שם וה"ה לערלה בשתים וכו' וק"ק אמאי לא חשיב ג' דהא ערלה לא היה לה שעת הכושר כדאית' פרק כל שעה דכ"ה ריש ע"א אבל נזיר היה לו שעת הכושר וכה"ג הקשו התוס' פרק א"ע דמ"ד ע"כ ד"ה וה"ה וכו' וצ"ע

שם ר' אבהו כי קאמר וכו' עיין לחידושינו לעיל פ"ק דף ד' ע"א במשנה גבי מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון ודו"ק

שם גמ' וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק וכו' . יש מי שהק' לי על התוס' פי"ט דזבחים דק"ט ע"א ד"ה עולה וכו' שכתבו בתוך דבריהם וז"ל והא דחלב ויין מצטרפין אף ע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית הנ"מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית עכ"ל שהרי הכא קאמר בהדיא לאפוקי מת"ק אלמא מאן דאית לה רביעית ס"ל דאף ששרה פתו ביין דהוי דרך אכילה בעי רביעית הן אמת דלפי התוספות נתיישב הא דלא משני באלו עוברין בפשיטות לאפוקי מת"ק כדמשני הכא די"ל משום דת"ק נמי מודה אלא דזה אינו דאכתי מאי משום הא קמ"ל דאע"ג דתערובת וכו' ופירש"י אף ע"פי שאינו שאינו בעין שנבלע בפת עכ"ל ולפי דברי התוספות במאי פליג ר"ע את"ק שהרי ת"ק נמי דאמ' רביעית ס"ל נמי בשרה פתו ביין דהוי בכזית כיון דהוי דרך אכילה אלא ע"כ מוכח דת"ק נמי בעי רביעית אף בשרה פתו ביין ומ"מ מתוך דברי התוס' נלמוד ליישב הא דלא משני התם בפשיטות לאפוקי מת"ק משום דאכתי ק' אמאי לא קאמר ר"ע רבותא טפי דא דאפילו יין בעין חייב בכזית וכ"ש שרה פתו ביין דהוי דרך אכילה דשיעורו כזית ומש"ה הוצרך לשנויי דאשמעינן רבותא טפי דאפילו אינו בעין חייב ותלמודא הכא סמך נמי אהאי שנוייא ולא הוצרך לבאר אלא דק"ק דא"כ ל"ל למימר כלל לאפוקי מח"ק מיהו זל דאיכא למדחי נמי דילמא ר"ע לא מחייב בכזית אלא דוקא