באר משה (כריף) קנב

כיון דמין במינו וק"ל

ד"ה אלא לדידך וכו' למאי דמוקמת לפ' דמיירי במין במינו וכו' עכ"ל היינו בדבור שלפני זה לפי הגהתנו כדכתי' לעיל וק"ל

בא"ד ושאני אומר וכו' ותריץ דאם איתא וכו' כצ"ל

דף ל"ז ע"א בא"ד ומיהו ק' לדידיה נמי וכו' כשאינו מינו היה להם לחכמים להחמיר במין במינו ואומר הרמ"ר וכו' כצ"ל

שם גמ' דילמא ליתן טעם כעיקר וכו' עיין לתוס' לעיל דל"ו עלא ד"ה אין היתר וכו' שהק' לגי' הספרים דר"י מוכל דריש מאי פריך הנא לימא טעמא דידיה משום וכל וכו' ע"ש משמע דאי הוה משני ליה הכי שפיר אתייא הברייתא כוותיה דר' יוחנן וק"ק דא"כ היכי קתני ומכאן אתה דן לכל איסורי שבתורה דהא איכא למפרך מה לנזיר שכן יש בו חומרא דהיתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין וי"ל דכונתם דקושית תלמידא מיהת מרישא אינה קושיא ומסיפא דקתני ומכאן אתה דן הוא דה"ל למפרך ולפי הגי' שכתבו התוס' הכא ד"ה אלא וכו' דלא גרסינן דתניא א"ש טפי ודו"ק. ועוד נראה דאפי' מסיפא נמי אינה קושיא שהרי כיון דר"י ע"כ ס"ל כמאן דלא דריש וי"ו ולכך דריש וכל א"כ בפשיטות י"ל דהך ברייתא אית ליה כמאן דלא דריש וי"ו שהרי פלוגתא בתנאי בכמה דוכתי אי דרשינן וי"ו או לא אבל אין לתרץ דהך ברייתא אית לה כר"ש דס"ל כל שהוא למכות ולכך לא דריש וכל להיתר מצטרף משום דל"ל צירוף דהא בכל שהוא נמי חייב כמו שהקשו התוס' לקמן דף ל"ח ע"א ד"ה דלית ליה וכו' דזה אינו דא"כ מנ"ל לר' יוחנן דרבנן דרשי וכל אימא דמודו לר"ש בהא דלא דרשינן וכל ואפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דאין זה צודק לפי תירוץ שני של התוס' לקמן ע"ש ודו"ק. ודע דה"ה דה"מ התוס' לעיל לאקשויי נמי ממה דפריך בסמוך ולר"ע טעם כעיקר מנ"ל ומאי פריך כיון דהיתר מצטרף מוכל א"כ טעם כעיקר ממשרת וליכא למימר דפריך אשאר איסורי דכל התורה משום דמנזיר לא מצי למילף כיון דאית ליה היתר מצטרף איכא למפרך מה לנזיר שכן היתר מצטרף דדילמא אין ה"נ דלית ליה בשאר איסורי טעם כעיקר וכמו שהקשו התוס' ד"ה טעם כעיקר וכו' ולא שייך תירוצם ודו"ק

שם גמ' ומכאן אתה דן כל איסורין שבתורה וכו' איכא למידק דפתח בכל איסורין שבתורה וסיים בכלאי הכרם וערלה ותו דאמאי קאמר וה"ה לערלה בשתים שהרי כל איסורי שבתורה נמי יש בהם שתים איסור עולם ואין היתר לאיסורין ע"י שאלה ויש ליישב דה"נ קאמר וה"ה לערלה בשתים וכן כל התורה נמי בשתים אלא נקט ערלה דאסורה הנאה אגב כלאי הכרם דאסורין בהנאה וכן נמי הא דנקט כלאי הכרם לאו דיקא אלא ה"ה נמי כל איסורי הנאה דאית בהו ג' כגון הנך דחשיב פרק האיש מקדש דנ"ו ע"ב שור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע וכשר בחלב וכו' וק"ל: שם ומה נזיר וכו' ואין איסורו איסור הנאה וכו' וק"ק דבפרק כל שעה דכ"ג ע"א פריך תלמודא למ"ד לא יאכל א' איסור אכילה וא' איסור הנאה והרי נזיר דרחמנא אמר לא יאכל ותנן מערבין לנזיר ביין וכתבו שם התוס' ד"ה מערבין וכו' דלא פריך למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש והשתא קשה הא דפריך מהך מתני' דאינו אלא למ"ד מערבין לדבר הרשות אבל למ"ד אין מערבין אלא לדבר מצוה איכא למדתי דאסור בהנאה ומשום מצות לאו ליהנות ניתנו אמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דהכא ומייתי לה נמי התם בפסחים בפרק א"ע דמ"ד דקתני להדיא ואין איסורו איסור הנאה ויש ליישב משום דהתם פריך מינה לעיל גבי תרומה. והילכך פריך נמי מינה גבי נזיר וק"ל

והנה רש"י כתב וז"ל ואין איסורו איסור הנאה שמערבין לנזיר ביין עכ"ל וכ"כ התוס' נמי וז"ל ואין איסורן איסור הנאה דתנן מערבין לנזיר ביין וכו' עכ"ל ולא ידעתי לאיזה תכלית הביאו הך דמערבין לנזיר ביין אטו מביאין ראיה לברייתא אחת מדברי ברייתא אחרת דא"כ הך ברייתא אחרת גופא צריכה ראיה ותו קשה דהך דמערבין לנזיר אינו מבואר להדיא דמותר בהנאה דאיכא למדחי דס"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו אבל ברייתא דהכא קתני להדיא דאין איסורו איסור הנאה א"כ איך תלו תניא בדלא תניא אבל ה"ל להביא ראיה מהך דמסיק פרק כל שעה דאמר קרא נזרו שלו יהיה דמותר בהנאה ולחזקיה התם מדכתיב לא יאכל משמע רוקא אכילה הוא דאסור ולא הנאה ואולי דאין כונתם לראיה אלא לפרושי ה"ד היתר הנאה ולזה כתבו כגון הך דמערבין לנזיר ביין ומשום דהך הנאה הוזכרה להדיא לכך נקטו לה טפי משאר הנאות ואין זה מספיק וצ"ע

ודרך אגב הוק' לי על המש"ל פ"ה מה' אישות והביאו ה' יד מלאכי ז"ל בכללי הדינין אות המ"ם סימן תל"א שכתב דלא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו אלא בדיעבד אבל לכתחלה מיהא אסור ע"ש שהרי הך דמערבין לנזיר ביין משמע מדברי התוס' בפרק כל שעה שזכרנו למעלה דש דשפיר אתייא משום מצות לאו ליהנות ניתנו וע"כ ודאי דמערבין לכתחילה קתני אלמא דמותר ליהנות לכתחילה ותו דבפרק בכל מערבין דל"א ע"א מוקי תלמודא למתני' דקתני מערבין לכהן בקבר משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואולי דיש לחלק דלא קאמר ה' דלכתחילה אסור אלא כגון שנהנה מגוף האיסור עצמו אבל הכא אינו נהנה מגוף היין אלא היין גרם לו גרמא בעלמא שיהנה מבית המשתה וכה"ג ראיתי לה' שע"ה ז"ל הל' לולב דף צ"ד ע"א ד"ה ולדעת וכו' שחילק כה"ג גבי הנאת הגוף ע"ש ושם ע"ב ד"ה ודע הוכיח ממתני' דפ"ב דמעילה גבי ערבה דאפי' לכתחילה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ודלא כדעת מהר"ם די בוטון ע"ש ונראה ודאי הא דלא הוכיח מהך דפרק בכל מערבין דאיירי בה כבר הרב היינו משם דסמך על הך חילוק דכבר חילק בין נהנה מגוף האיסור לגרמא בעלמא וכדכתי' ומ"מ נראה דאשתמיטו מניה דברי ה' מש"ל דס"ל נמי כדעת מהר"ם די בוטון דלכתחלה לא אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו מדלא הזכירו על דל שפתיו וק"ל

ודע דעל מה שהקשינו אסוגיא דפרק בל שעה דאמאי לא פריך בפשיטות מברייתא דהכא דקתני בהדיא ואין איסורו איסור הנאה יש מי שהשיב לי ע"פ מה שצדד ה' מש"ל ז"ל פי"ד מה' אבל דין כ"א