באר משה (כריף) קמג

ופרטא ואינו כן אלא אדרבא איפכא משמע לפי מאי דמשני תלמודא לקמן דאיכא בין תרי כללי ופרטא לתרי פרטי וכללא דאילו תרי כללי מרבינן אפי' דמי ליה בחד צד אבל תרי פרטי עד דדמי ליה בשני צדדים משמע דתרי כללי ופרט א' מרבינן יותר מתרי פרטי וכלל א' וכ"כ התוס' לקמן ד"ה מכדי וכו' וז"ל והדין נותן בשתי כללות מרבינן יותר מכלל אחד עכ"ל וצ"ל דודאי דמאי דמרבינן מתרי פרטי מכל פרט כעין הפרט קושטא הוא דמרבינן להו נמי מכעין הפרט של כלל ופרט וכלל אעפ"י דליכא אלא חד פרטא כיון דתרי כללי נינהו ומרבינן יותר ולכך פריך שפיר לקמן מאי איכא ביני ביני וכו' ומשני שפיר ודו"ק

שם ד"ה ומאחר וכו' וא"ת הא אצטריך לפרט אחרון וכו' עכ"ל אע"ג דזהו מאי דמשני דלא תימא נעשה כלל מוסף וכו' כונתם דקרי לה מאי קרי לה וק"ל

בא"ד ומשני וכו' נעשה כלל מוסף על הפרט וכו' עכ"ל לכאורה נראה דר"ל דאע"פ דאיכא שני פרטי מ"מ כיון דנכתבו תרוייהו קודם הכלל ה"ל כלל מוסף על הפרט וכו' אבל ק' דהא קימ"ל היכא דאיכא שני פרטי סמוכין להדדי הטל כלל ביניהם ודונם בפרט וכלל ופרט כדאיתא פרק מרובה דף ס"ה ע"ב ע"ש ואם כונתם ר"ל דנכתב פרט אחר הכלל לאשמעינן טעמא משום דנכתב פרט אחר הכלל לכך הוי פרט וכלל ופרט הא אי לא נכתב פרט אחר הכלל ה"ל פרט וכלל ונעשה כלל מוסף אכתי לכתביה קודם הכלל ושמעינן שפיר טעמא דנכתב פרט אחרינא קודם הכלל וה"ל תרי פרטי סמיכי והלכך הטל כלל ביניהם הא אי לא נכתב אלא פרט לחודיה ה"ל פרט וכלל ונעשה כלל מוסף ועיין לה' יבין שמועה ז"ל סי' קכ"ט דף נ"ב ע"א ד"ה הא לא אפשר וכו' וצ"ע

שם ד"ה מחרצנים ועד זג ל"ל וא"ת והא שפיר אצטריך וכו' עכ"ל לכאורה דקביעותם קאי אמאי דקתני בברייתא ומאחר שסופנו לרבות כל דבר מה ת"ל מחרצנים ועד זג אלא שבדבור שלפני זה הוק' להו דקרי לה מאי קרי לה אבל הכא ק"ל אף לסברת המקשה דסובר דפרט וכלל לחודיה מרבינן כעין הפרט מ"מ אצטריך לגופיה דאפי' חרצנים וזג וכו' דלא הוה שמעינן מכעין הפרט אלא בוסר וענבי דכדין ואע"ג דב"ש חרצנין וזג י"ל דה"א להפך דרבוי כעין הפרט אוקי ליה במסתבר טפי דהיינו לחרצנים וזג אבל בוסר וענבי דכדין לא ותירצו דה"ק ל"ל למכתביה אחר הכלל לכתביה קודם הכלל כמו שתירצו לעיל ושוב דחו לזה דהיאך יסבור דלא יאמר נעשה כלל מוסף וכו' ר"ל דמ"מ אכתי קשה דקרי לה מאי קרי לה דאפי' דאיכא תרי פרטי מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה דהוה אמרינן כלל מוסף וכו' כיון דנכתבו קודם הכלל א"נ ה"ל לאסוקי אדעתיה דאצטריך כדי לדייק הא ליכא פרט אחר הכלל ה"ל כלל מוסף כמו שצדדנו בפי' דבריהם לעיל ותירצו לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג ר"ל לעולם דלכתוב חרצנים וזג אחר הכלל אלא דפריך אמאי שני קרא בלישניה ולא כתב להו. כי הדדי תרוייהו בלשון יחיד ולא ס"ל לברייתא דאצטריך השנוי לכדר"א ן' עזריה ומשני דה"א נעשה כלל מוסף פי' אע"ג דנכתבו אחר הכלל מ"מ כיון דאצטריכו לגופייהו לא חשיב כמו פרטא אחרינא אבל המקשה סבר דמ"מ כיון דנכתבו אחר הכלל הוי כמו פרטא אחרינא ויש לדקדק לפ"ז דקושית המקשה אמאי שני קרא בלישניה איך נמשכת קושיא זו משום דמרבינן כל דבר דקאמר ומאחר שסופנו לרבות כל דבר וכו' ותו קשה דאיך משני דה"א נעשה כלל מוסף וכו' משמע מכח שנוי דקרא הוא דדרשינן כעין הפרט א"כ מאי משני תלמודא בסמוך לר"א ן' עזריה דפריך ואימא כוליה להכי הוא דאתא ומשני א"כ לכתוב או שני חרצנין וכו' ומאי משני שהרי כיון דהעמידה עצמה דפרט וכלל ופרט מדשני קרא הוא דדיינן לה וא"כ אכתי אימא כוליה להכי הוא דאתא ומאי משני ולכן נראה דקביעות דבריהם קאי ארבינא דאמר לאתויי דבין הבי הבינים וכו' והרי הוו גרסי מחרצנים ועד זג לי"ל אמר רבינא וכו' וס"ל דקושית רבינא היא ל"ל למכתב מחרצנים ועד זג ולנך הקשו והא שפיר אצטריך וכו' וה"ה נמי דה"מ להקשות קושיא זו לעיל בדברי הברייתא דקתני ומאחר שסופנו מה ת"ל מחרצנים וכו' ותירצו דה"ק לכתביה מקמיה כמו שתירצו לעיל גבי ומאחר שסופנו וכו' ושוב הקשו דהיאך סבור דלא יאמיר וכו' ר"ל דאיך רבינא לא ידע תירוץ הברייתא דמשני לעיל דה"א נעשה כלל מוסף וכו' ותירצו לכך נראה דה"ק לכתוב חרצן וזג אינו ר"ל למה שני קרא בלישניה דא"כ מאי פריך כלל רבינא אימא דס"ל לברייתא דאצטריך השנוי כדדריש ר"א ן' עזריה אלא ר"ל לכתוב חרצן וזג בלא תיבת ועד ויותר נראה להגיה קצת בדבריהם לכתוב מחרצנים וזג וכו' ור"ל בלא תיבת ועד וכן מוכח מדבריהם בדבור שאח"ז דמתיבת ועד הוא דדריש בין הבינים ולא מהשנוי שהקשו וז"ל וא"ת אמאי אצטריך ועד לבין הבינים וכו' עכ"ל ועיין לה' אורח מישור ז"ל שמבין בפשיטות דקביעות דבריהם ארבינא קיימי ע"ש ודו"ק

שם גמ' ועד זג אמר רבינא לאתויי דבין הבינים וכו' הרמב"ם פ"ה מה' נזירות דין ב' השמיט בין הבינים וכתב הכ"מ משום דמשמע ליה ד בלשון בני אדם בכלל ענבים הם עכ"ל ועוד נראה כיון דכתב בוסר כ"ש בין הבינים וס"ל לרבינו כמו ועי"ל שכתבו התוס' דף ל"ה ע"א ד"ה דבין הבינים וכו' ועיין לחידושינו לקמן דף ל"ח ע"ב ד"ה והא שייר וכו'

דף ל"ה ע"א רש"י ד"ה כי יתן איש וכו' ואפי' דובין ואריות וכו' כגון עופות יצאו דובין ואריות וכו' עכ"ל אבל בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב דרשינן לה לענין דבר המטלטל וגופו ממון יצאו שטרות וקרקעות וכו' כמ"ש התוס' ד"ה ור"א וכו' ולא ידעתי איך רש"י לקח דרך אחרת לעצמו וצ"ע ושו"ר לה' ק"א בס' מדות אהרן פ"א פסקא ח' גבי מפרט וכלל כיצד דף י"ז ע"ג שדרך בדרך זה משם הגר"ש ע"ש והשתא ניחא דרש"י נמי ס"ל כדעת הגר"ש ודו"ק

שם ד"ה אי אתה דן וכו' דעולה באה בחור וכו' ואשם בא זקן וכו' עכ"ל משמע מפירושו דעולה אינה באה זקינה ואשם אינו בא בחור אבל מדברי הרמב"ם פ"ק מה' מעשה הקרבנות נראה דשוין הם דגבי עולה פסק שם דין ח' דבאה בין מן הגדולים בין מן הקטנים וכן פסק גבי אשם דין ז' והיינו ן' ג' שנים בבקר ון' שתי שנים בצאן כדבואר שם דין י"א ושם באותו דין פסק דאידי ואידי בין אשם ועולה תרוייהו אין מקריבין אותו זקן דהיינו יותר מבן שלש