באר משה (כריף) קלה

הכ"מ ז"ל שהוא פשוט אבל נראה לע"ד דרבינו דנקט כלל בא לשלול פירש"י בסוף פ"ב דנדרים שכתב וז"ל אין נזקקין לו לפתוח בחרטה ע"ש דמשמע דוקא שאין החכם נזקק לו למצוא פתח לנדרו אבל אם הוא עשה פתח לעצמו אין ה"נ שיתר לו החכם ולזה דקדק רבינו לכתוב אין נזקקין לו כלל ר"ל בין לפתוח לו פתח בין להתיר לו בלבד ולזה נתכוון הראב"ד משום דהוקשה לו תיבת כלל ולכך כתב פי' אם בא לישאל וכו' ר"ל אפי' לישאל לבד אבל יש לו כבר פתח וראיתי להרדב"ז בס' יקר תפארת פ"ד מה' נזירות שכתב וז"ל כתב הראב"ד אם בא לישאל וכו' כוונתו לבאר מלת אין נזקקין לו דלא תימא למצוא פתח לנדרו אבל אם פתח פתח לעצמו מתירין לו קמ"ל דאין מתירין לו כלל וזה דעת רבינו אלא שתפס לשון הברייתא כדרכו עכ"ל כצ"ל ע"ש והנה מתוך דבריו שכתב וזה דעת רבינו וכו' נראה דלא הוה גריס תיבת פי' בדברי הראב"ד דא"כ הרי הראב"ד גופיה קא מפרש הכי בדברי רבינו ומדכתב נמי אלא שתפס לשון הברייתא כדרכו משמע דלא הוה גורס בדברי רבינו תיבת כלל ולפ"ז נמצא דהראב"ד קא משיב על רבינו כדרכו מפני שלא ביאר תיבת כלל והרדב"ז השיב עליו דאין ה"נ דזה דעת רבינו ומה שלא הזכיר חיבת כלל מפני שתפס לשון הברייתא ודו"ק

ולולי פירש"י נראה לפרש דהכי פריך דמשמע דר' יוסי לא ס"ל דאותן ימים אין עולין מן המניין אלא בנזירות מרובה כיון דלא איירי אלא בנזירות מרובה כדקאמר דיו שלשים אבל במועטת מודה דעולין לו כמתניתין ולכך פריך קושיא נזירות מרובה משום דמשמע ליה מתניתין סתמא קתני ולזה משני כאן בנזירות מרובה וכו' פי' מתני' במועטת דוקא וה"ה דה"מ לשנויי נמי גם לרבנן דמתני' במועטת ורבנן במרובה אלא דעדיפא מינה משני כי היכי דהוי מתני' וברייתא סתמא מיירי בין מרובה בין מועטת ודו"ק

בא"ד ל"א והכי תניא בתוספתא וכו' ביאור דברי רש"י עיין לה' זרע יצחק זצ"ל הנדפס עם ספר בני יוסף ז"ל בליקוטיו למסכת נזיר ועיין מה שיישב דעת רבינו בפי' ל"א דרש"י וכ"כ הרדב"ז בס' יקר תפארת פ"ד מה' נזירות ומה שהק' ה' זרע יצחק ז"ל דלא קימ"ל דכל בד"א לפרש אלא גבי רבי יודא ולא שאר תנאים מדנקטו ר' יודא ע"ש כן הקשה ה' יד מלאכי ז"ל על הרדב"ז שזכרנו סי' אי"ש ע"ש ולדידיה יותר ק"ל דבהדיא אמרינן בפרק מרובה דף נ"ט ע"א על בד"א דקאמר התם ר' יוסי בברייתא דפליגי ע"ש וצ"ע

שם ד"ה ה"מ וכו' אבל אם הפריש בהמה וכו' וחזר ואמר וכו' ושוב טעה וכו' עכ"ל אינו מובן דאין זה ענין לשמעתין ואינו אלא ענין תפוס לשון ראשון או אחרון דהכי תנן פ"ה דתמורה דף כ"ו ע"ב ע"ש ותו תחלה כתב וחזר ואמר וכו' משמע דחזר בו ואח"ך כתב ושוב טעה וכו' אבל פי' התוס' דף ל"ג ע"ב נכון הוא והכי משמע פשטא דש דשמעתא ועיין לה' מש"ל ז"ל פ"ק מה' תמורה דין ב'

שם ד"ה וא' עשר וכו' עשיתי לרבות את כולן וכו' עכ"ל משמע מתיבת עשירי מרבינן אבל בסוף פ"ק דתמורה דף י"ג ע"ב ד"ה לפי וכו' פירש מתיבת וכל מרבינן ועיין בזה לחידושינו פרק בקרא דבכורות דף ס"א ע"א ודו"ק

שם ד"ה אמר מר וכו' אבל לשון ירושלמי וכו' עכ"ל משום דס"ל דלא שייך לומר אמר מר על המשנה וכן משמע שכן דעת התוס' סוף פ"ב דנדרים דף ך' ע"א ד"ה אמר מר וכו' שכתבו לשון נדרים משונה ע"ש וכונתם משום דגרסי התם אמר מר על המשנה וכן ראיתי במקובצת לקמן פרק בתרא דף ס"ב ע"ב ד"ה אמר מר וכו' וז"ל מתני' היא וכ"ה לשון נזיר משונה עכ"ל ועיין לחידושינו שם ועיין להרב אורח מישור ז"ל שהק' דמוכח מכמה דוכתי דאמרינן אמר מר על המשנה ע"ש

שם ד"ה דהקדש בדעתיה דמכי וכו' שאינו קדוש אלא בכונה לדעת בעלים וכו' עכ"ל ק"ק דא"כ לר' חסדא נמי דאמר טעותו וב"ש כונתו קשה ג"כ דהיכי ילפי ב"ש הקדש ממעשר דהא הקדש בדעת תליא מילתא ולא בטעות וי"ל דמ"מ כיון דשוין לענין כונה א"כ נימא דשוין ג"כ לענין טעות אבל לר' נחמן כיון דאינן שוין לענין כוונה א"כ גם לענין טעות נמי נימא דאינם שוין אלא כל חד ליקום אדוכתיה דהקדש בכונה תליא ומעשר בטעות תליא מילתא ודו"ק

בא"ד אבל מעשר בחושבנא תליא אפי' בטעות וכו' עכ"ל נראה להגיה דוקא במקום אפי' דהא אליבא דר' נחמן קיימינן בטעותו ולא כונתו ודו"ק

בא"ד וקשה לר' נחמן עכ"ל אבל התוס' דף ל"ג ע"ב כתבו דל"ק לר' נחמן דאיכא למימר דב"ה חד מתרי טעמי נקטו ע"ש וכ"ה בהדיא בירושלמי כדברי התוס' וכ"כ ה' מש"ל ז"ל פ"ח מה' בכורות דין א' אבל רש"י לא ניחא ליה לפרש כן דא"כ ה"ל לתלמודא לבאר ולא למשחק וק"ל

ע"ב גמ' אמר רבא שטפוהו רבנן לר"א וכו' כתב הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ומאמר חכמים כשחרב ב"ה אינו נזיר וכו' נמשכו בזה המאמר אחר דעת ר"א וכו' עכ"ל ע"ש ודבריו תמוהים דר"א קאמר אפי' בנולד א"ץ הפרה אבל רבנן דקאמרי אינו נזיר דוקא משחרב ב"ה דהוי עבר ולכך א"ץ הפרה אבל בנולד ס"ל דהוי נזיר דהיינו דצריך הפרה וכבר נתעורר בו הלח"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ב' ועור כתב דרבינו בחיבור אינו מפרש כן דא"כ מתני' הוי כר"א דחכמים נמי סברי כמותו וכיון דלא קימ"ל כר"א איך פסק כמתני' את"ד ע"ש ולע"ד אפשר לומר דכונת רבינו בפי' המשנה דכתב נמשכו אחר דעת ר"א אינו ר"ל דסברי כר"א ממש לגמרי אלא ר"ל לקחו סברת ר"א דאמר גבי נולד א"ץ הפרה וסברוה גבי עבר דהיינו משחרב ב"ה אבל בנולד פליגי דר"א א"ץ הפרה ורבנן צריך הפרה ולכך הוי נזיר וזהו פי' שטפוהו דאמר תלמודא ודו"ק

ומ"ש עוד הלח"מ וז"ל ונראה דרבינו לית ליה טעמא דהר"ן אלא טעמא משום דהוי כאילו פי' בהדיא וכו' וזה דלא כהרב ב"י וכו' עכ"ל נראה דהלח"מ סובר דע"כ דהר"ן לא ס"ל ה"ה נמי ההוכחה מהניא כאילו פי' להדיא אלא ס"ל דההוכחה לא מהניא לא דוקא עד שיפרש להדיא משום דסובר דכונת הר"ן שהוק' לו מאי שנא גבי אשתו קתני מתני' שאמר בפי' שגנבה כיסי ומאי שנא גבי אביו לא קתני מתניתין שאמר בפי' בשעת הנדר שלא גנב הוי נדר ואהא תירץ דגנב אביו שאמר אח"ך לא נתכונתי על אבי לכך א"ץ שיאמר בפי' בשעת הנדר כיון דקאמר שלא היה דעתו