באר משה (כריף) קל

לאוכלו וכו' עכ"ל אע"ג דכבר חלקו בגילוח וזכה כל אחד בחלקו המגיע לו כדקאמר לפום מאי דשקיל מגלח מ"מ בעי אם אתרמי דלא חלקו בגילוח אלא הניחו לחלוק לאחר שנתקרב הקרבן ומבקשין לאוכלו מי נימא דוקא כשעדיין המעות חולין הוא דאית ליה פי שנים א"ד כי היכי דהוה קני להו פי שנים לגילוח ה"נ לאחר שנתקרב הקרבן קני פי שנים ודו"ק

והנה הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ט"ו לא הביא בעיא זו וכתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל נראה דמפרש כפירש"י דהבעיא אינה ענין לנזיר אלא להקדש דעלמא ולפיכך לא כתבה כאן עכ"ל נראה דס"ל דלפירש"י ע"כ הבעיא לאו בקרבן של נזירות הן שהרי כיון דכבר חלקו בגילוח אלא בדעלמא בעי כגון שהניח להם אביהם קרבנות ונכנסו היורשין תחת הבעלים אם נוטל הבכור פי שנים בחלק הנאכל לבעלים מי נימא כי היכי דלגבי נזירות שקיל פי שנים ה"נ גבי הקדש ואע"ג דאין למדין מהלכה מ"מ כיון דנזירות דמי להקדש איכא למימר דקתני נזיר וכל דדמי ליה וכה"ג משני תלמודא לעיל דף כ"ו ריש ע"א ומיהו אין פירושו מוכרח אלא דגם לפירש"י הבעיא לענין נזירות וכדכתי' והכי דייקי טפי דברי רש"י גם מתוך לשון מרן משמע דבמקום אחר כתבה רבינו לענין הקדש וחיפשתי ולא מצאתי וכעת צ"ע

ובפשטא דשמעתא הוק' אצלי דמאי שנא הכא דמבעיא ליה לענין פי שניים אי יש להקדש דין נזירות ולעיל בפ"ב דף ט' ע"א פשיטא ליה לתלמודא לענין יש שאלה דיש לנזירות דין הקדש משום דדמי להקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ופירש"י משום דנזירות כהקדש דמי דכתיב קדוש יהיה וכו' ע"ש וכן קשה נמי לפי' ר"ת דבחולין דאמר לשון חולין מעות אלו לנזירות וכו' שהרי כשאומר לשון נזירות עליה כתיב קרא קדוש יהיה וא"כ מ"ש מאלו אמר לשון הקדש לקרבנות נזירותי ועוד ק"ל לפירש"י היכי ילפינן מנזיר להקדש לאחר שנקרב הקרבן דהיינו קרבן בהמה שהרי בנזיר גופיה על מעות דוקא הוא דמגלח אבל הניח הבהמה אינו מגלח משום דהלכה נשנית מעות ולא בהמה כדאיתא לעיל דכ"ז ע"ב כמ"ש שם רש"י ותוס' ד"ה שהרי וכו' וא"כ איך שייך למילף להקדש לענין קרבן בהמה דהא כי היכי דלענין גילוח אמרי' מעות דוקא קתני ולא בהמה ה"נ לענין פי שניים נימא מעות דוקא קתני ולא בהמה וכעת צ"ע

תוס' ד"ה בעי רבא הכי גריס ר"ת וה"א רבה וכו' כצ"ל דאי חד אמורא לא היה לו לתלמוד להפסיק באמצע הבעיות ולומר בעי רבא עכ"ל המקובצת ע"ש ומ"ש וה"א רבה משום כיון דקדמון הוא ראוי להקדימו ופשוט

בא"ד אינו כשאר ירושה ג"כ לענין וכו' פי שנים וא"כ לא מצי להביא וכו' כצ"ל

בא"ד א"ד ירושה גמירי כי היכי דנוטל פי שנים כן מגלח ממעות וכו' נזירותו ואת"ל וכו' כצ"ל

סליק פ"ד

פרק חמישי

תוס' ד"ה ב"ש וכו' א"כ איך אומרים וכו' כצ"ל

דף ל"א ע"א מתני' שור שחור שיצא מביתי וכו' ראיתי לה' כ"מ פ"ד מה' נדרים דין ה' שהביא ראיה למה שפסק רבינו שם דיש שאלה בקדשי מזבח מפ"ב דתמורה ועוד הביא ראיה ממתני' דהכא דקתני הקדש טעות הוי הקדש לב"ה ומסתמא בקדשי מזבח משום דסתם מקדיש שור למזבח הוא וממילא דיש שאלה בקדשי מזבח את"ד ע"ש והיינו משום דקימ"ל אסור להקריש תמימיה לכתחילה לקדשי בדק הבית כדפסק רבינו פ"ה מה' ערכין דין ו' וק"ק עליו שהרי מוכרח הוא מתלמודא הכא דבקדשי מזבח מיירי שהרי מסיק טעמא דב"ש דיליף תחלת הקדש ותמורה אינה אלא בקדשי מזבח דקדשי בדק הבית אין עושין תמורה כדתנן בהדיא פ"ק דתמורה דף י"ג ע"א וכן פסק הרמב"ם פ"ק מה' תמורה דין י"ב וא"כ ע"כ תחילת הקדש דקאמר היינו קדשי מזבח ולכך יליף מסופו דהיינו מהתמורה הנתפסת בו

תו ק"ק עליו שהרי ממתני' נמי לקמן עבר הדף מוכח נמי בהדיא דאיירי בק"מ דקתני היתה לו בהמה מופרשת וכו' דהיינו שהפרישה לקרבן נזירותו וקתני עלה אמרו ב"ה אי אתם מודים שהוא הקדש טעות וכו' אלמא דעל קדשי מזבח קאמרי ב"ה הקדש טעות הוי הקדש גם אעיקרא דדינא דיש שאלה בק"מ לא ידעתי אמאי הוצרך לידחק כולי האי ולהביא עצות מרחוק והלא לימוד ערוך הוא בהדיא פ"ג דשבועות דף כ"ר ע"ב דקאמר כי קתני מידי דלית ליה שאלה וכו' ופריך והרי הקדש פי' דאית ביה שאלה וקתני ובק"מ איירי ע"ש וכן איתא נמי בהדיא פרק יש נוחלין דף ק"ך ע"ב אמר ר' ששת לומר שיש שאלה בהקדש ואשחוטי חוץ קאי ע"ש ועוד התם פרק יש נוחלין מוכח נמי דב"ה דקאמר הכא הקדש טעות הוי הקדש מיירי בקדשי מזבח דפריך ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש ומייתי מתני' דהכא ע"ש ועל הכל צ"ע ועיין להתוס' פ"ג דמס' כריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע חטאות וכו'

שם גמ' דילפינן תחלת הקדש וכו' עיין לה' ברכת הזבח ז"ל ריש פ"ק דערכין דף ב' ע"א בסוגית יורש סומך ומימר שכתב דלעולם סוף הקדש שקדש כבר עדיף כחו מתחילת הקדש וכו' וכתב עליו ה' בני שמואל עדאוי ז"ל דסוגיא דהכא הוי תיובתיה דילפינן תחלת הקדש מסוף הקרש ולפי דברי ה' ברה"ז ליכא למילף דסוף הקדש עדיף כחו מתחילת הקדש א"ר ע"ש ואחר המחילה לא דק ולא סיימו קמיה מאי דמסיק תלמודא וב"ה הני מילי תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן והיינו ממש סברת ה' ברה"ז דוקא תמורה משים שכבר איכא ההקדש והילכך בנקל הוי תמורה אפי' הטעות אבל אחותי הקדש בטעות דהיינו תחילת הקדש לא מחתינן ואדרבא אפריין אמטייה לה' ברה"ז שנתכוון אל האמת אליבא דהלכתא ודע מהכא משמע דכ"ע מודו דתמורה חלה בטעות וכדתנן פרק ב' דתמורה כמ"ש רש"י וכ"ה בירושלמי דמכילתין והזכירו ה' מש"ל פ"ד מה' נדרים דין ז' וסיים ועיין למרן כ"מ ע"ש ור"ל דה"ל למרן כ"מ להביא הירושלמי וכ"כ להדיא פ"ז מה' ערכין