באר משה (כריף) קכח

דלא פליגי ר' ור"י בר יהודא אלא עד היכן מדירו אבל לענין דשתי השערות מבטלות הנזירות ליכא פלוגתא בשלמא אי לר"י בר יהודא עונת נדרים נמי מבטלת א"כ איכא פלוגתא דלר"י בטל תכף משהגיע עונת נדרים ורבי סבר לא בטל אלא עד שיביא שתי שערות אבל לר"ת קשה והניח בצ"ע ע"ש ונראה ליישב דאפי' לר"ת ניחא הך תירוצא דר"ת לא קאמר דעונת נדרים אינה מבטלת אלא משום כיון דמדרבנן היא לא פקעא אבל התוס' לעיל אליבא דהילכתא קאמרי דקימ"ל מופלא הסמוך לאיש דאורייתא וא"כ פקעא נזירות האב כמו שערות נ"ל

בא"ד אבל שערות דאיש דאורייתא פקע דאביו וכו' עכ"ל ומפירש"י ד"ה אי אייתי שערות לבסוף וכו' משמע דלא ס"ל דין זה ומיהו התוס' לעיל במתני' כתבו לדין זה משם התוספתא ועיין לתי"ט סוף פ"ג דסוטה משנה ח' ולה' מש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין ט"ו שכתבו דין זה משם התוס' הכא ולא הזכירו דברי התוס' לעיל במתני' שכתבוהו משם התוספתא גם התי"ט הזכיר לדברי רש"י דשמעתין דלא ס"ל לדין זה אלא שכתב וז"ל דמלשון רש"י משמע קצת וכו' ע"ש נראה הא דכתב משמע קצת משום דאיכא למדחי דס"ל לרש"י כמו וליכא למימר שכתבו התוס' ד"ה ה"ג וכו' משום דדעתו היה שאפי' יביא שערות שלא יפסיק נזירות אביו משום כבוד אביו ולכך כתב משמע קצת משום דפשטא דלישנא דרש"י לא משמע כ"כ הכי ודו"ק

עוד כתב התי"ט וז"ל דדעת הרמב"ם נמי כדברי התוס' שכתב בפ"ב מה' נזירות ה"ז נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו' ועד מתי יש להדירו עד שיגדיל ויעשה איש ע"כ ואי איתא דסבר דנזירות חלה אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג אלא משום דאין חלה הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש עכ"ל ע"ש ולכאורה דבריו סתומים אדרבא נהפוך הוא אי הוה כתב ובעודו קטן משמע אבל כשהגדיל בטלה הנזירות אבל השתא דלא כתב ובעודו קטן משמע דאפי' כשהגדיל חייב לנהוג הנזירות ועוד הרמב"ם איירי בהדיא בבנו קטן כמ"ש בתחילת דין י"ד כיצד האב שאמר לבנו הקטן וכו' ואחר העיון כונת ה' פשוטה דכי היכי דכתב הרמב"ם גבי הדרת האב עד מתי יש לו להדירו עד שיגדיל דר"ל אבל משהגדיל הוא ברשות עצמו לנזור ה"נ היה לו לכתוב גבי חיוב האב לנהוג בו הנזירות עד מתי חייב האב לנהוג הנזירות היינו בעודו קטן דר"ל אבל משהגדיל חייב הבן עצמו לנהוג ולהשלים הנזירות מדלא ביאר הרמב"ם משהגדיל חייב הבן עצמו לנהוג ולהשלים הנזירות משמע משום דכשהגדיל בטלה הנזירות דלא חלה אלא בקטנות ומיהו מ מ"ש עוד התי"ט וז"ל ובלאו האי דיוקא אלו כן דעתו לא הו"ל למשתק מניה עכ"ל לע"ד לא מכרעא אדרבא מדלא כתב שערות בהדי הנך מיחה או שמיחו וכו' משמע דוקא הנך ותו לא דדוחק לומר בדברי הרמב"ם הנך תירוצים שכתבו התוס' לעיל גבי מתני' ועיין לה' יד מלאכי ז"ל בכללי הרמב"ם סי' כ"ד

גם מ"ש התי"ט לפרש דברי הרע"ב שכתב ואף לכשיגדל מוסב על מדיר לא על חלה וכו' ע"ש אינו נכון לע"ד דא"כ ה"ל להרע"ב למנקט ואפי' גדול לשון הווה דר"ל ואפי' כבר הוא גדול ומדכתב לכשיגדל לשון עתיד משמע דקאי על חלה דר"ל אפי' לכשיגדל אח"כ ותו איכא למידק כיון דלפי פירושו דמוסב על מדיר ע"כ דר"ל אפי' כשהגיע לעונת נדרים ולא על שתי שערות א"כ ה"נ נפרש דמוסב על חלה והיינו כשהגיע לעונת נדרים משום דעונת נדרים אינה מבטלת הנזירות כמ"ש התוס' הכא אבל שערות פשיטא דאינה מבטלת מכיון שיצא מרשותו שלא היה יכול להזירו ה"נ יצא מרשותו מה שהזירו וכמ"ש התי"ט עצמו גם אינו במשמע וכו' וי"ל משום כיון דקימ"ל מופלא דאורייתא א"כ גם עונת נדרים מבטלת כמו שערות ומיהו כ"ז ה"ל לתי"ט לבאר ולכך נראה דכונתו משום דהשתא דאתית להכי דכונתו היינו כשהגיע לעונת נדרים טפי איכא לפרושי דמוסב על מדיר וממילא דכ"ש וק"ו דאינה מבטלת ודו"ק

בא"ד הגה"ה דמיירי תחילת י"ג וכו' כצ"ל

שם ד"ה לרבי וכו' שימתין ר' חנינא ל' יום אחר וכו' עכ"ל ר"ל שלשים יום אחר שלשים יום של אביו משום דשמא הביא שערות סוף שלשים של אביו וק"ל

בא"ד דממ"נ איכא שלשים וכו' ועלתה לו נזירות אביו או נזירות עצמו עכ"ל כצ"ל

ד"ה האיש וכו' ואם אינו בחיי האב אינו מגלח עכ"ל כצ"ל

ד"ה פשיטא וכו' וא"ת הא דקאמר הש"ס וכו' כצ"ל

ע"ב גמ' א"ד ירושה וכו' ואת"ל ירושה וכו' ק"ק דלעיל משני תלמודא מ"ד יורשין גמירי לה קמ"ל הלכה וכו' אלמא משמע דלאו ירושה ודוחק לומר דלעיל הוצרך לומר כן אליבא דר"י משום דמצריך ההלכה לגבי בת כדפריך ליה לעיל מאי למימרא והכא אליבא דרבא ולפ"ז ע"כ דלרבא לא אצטריך הלכה גבי בת ואין ה"נ היכא דליכא אלא בת מגלחת מדין ירושה דכולי האי ה"ל לתלמודא לפרושי להדיא ותו דהרמב"ם פסק פ"ח מה' נזירות דין ט"ו דאין האשה מגלחת מטעם הלכה כר' יוחנן ופסק נמי כמו האי פשיטותא דאת"ל ירושה וכו' ונראה דמאי דקאמר תלמודא לעיל מ"ד יורשין גמירין לה קמ"ל הלכה אינו ר"ל קמ"ל הלכה ולאו ירושה היא אלא ר"ל קמ"ל דאע"פ דירושה היא אפ"ה הבת מיהא אינה מגלחת וגזירת הכתוב היא ודו"ק

ודע שהרמב"ם בפי' המשנה וכן הרע"ב פסקו דכל הקודם זכה הפך הפשיטות דמסיק את"ל ירושה וכו' וכמ"ש הכ"מ ז"ל דבעיין אפשיטא באת"ל וכבר ראיתי לה' זרע יצחק זצ"ל הנדפס עם ס' בני יוסף ז"ל שנתעורר בהם וכתב דגי' אחרת נזדמנה להם ולע"ד נראה משום דס"ל דרבא ור' יוחנן פליגי בזה ופסק כר' יוחנן לגבי רבא אבל קשה דא"כ אמאי לא בעי לה רבא בפשיטות לענין הבת דאי ירושה היכא דלית ליה אלא בת מגלחת ולאפוקי ר' יוחנן וצ"ע

שם גמ' בעי ר' אשי אביו נזיר טמא וכו' בעיא לא אפשיטא והרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ט"ז פסק לחומרא דאינו מגלח וכתב עוד דאם הביא זבחיו לא עלו לו וע"ש לכ"מ ז"ל מה שהקשה ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף ס' ע"א ברש"י ד"ה תגלחת שנייה וכו' ע"ש ודו"ק ונראה דה"ה למבעי היכא דהוו שניהם טמאים או שמא הא פשיטא דמגלח