באר משה (כריף) קכד

בעזרה כמ"ש רש"י עצמו פ"ד דחמורה דכ"ג ע"א ד"ה יאכלו וכו' ע"ש וא"כ ע"כ משום דגזירת הכתוב הוא ותו קשה דאיך כתב רש"י דטעמא הוא משו' דאין למזבח אלא דמה ואינה נקטרת וכו' שהרי אשם תלוי יוכיח דנקטר על המזבח ואפ"ה בא על הספק ועוד איך שייך האי טעמא שהרי כיון דמאשם תלוי ילפינן לה בהיקשא ובאשם תלוי גופיה ליכא הך טעמא וא"כ לא ה"ל לרש"י לומר אלא משום גזירת הכתוב היא ומה שישבנו לעיל בד"ה לזכר וכו' שיטת רבינו ע"פ דברי המקובצת דהך היקשא ע"כ אליבא דר"א הוא ולית הילכתא כותיה אינו מועיל ליישב דברי רש"י להני שני קושיות הללו שהרי סיים ובמסכת נזיר ילפינן שפיר דחטאת העוף באה על הס' וע"כ היינו היקשא דהכא וא"כ איך כתב הך טעמא והתימה על השע"ה שלא השגיח בכל זה וצ"ע כעת ועיין לרש"י פרק כל שעה דכ"ח ע"א ד"ה חטאת וכו' שכ"כ בהדיא דאין בה חולין בעזרה דמקראי נפק"ל במסכת נזיר וכו' ע"ש אלא שסיים עוד וז"ל ואסורה באכילה שמא חולין היא ומליקתה שמא נבלה וכו' עכ"ל דמשמע דמשום איסור נבלה בלחוד וה"ל למימר נמי דשמא חולין בעזרה דהוו שני איסורין וצ"ע ועיין לרש"י במכילתין לעיל פ"ג דף י"ט ע"א ד"ה אבל עולת העוף וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף ס' ע"א ברש"י ד"ה תגלחת שניה וכו' ע"ש

ודע שראיתי בירושלמי דמכילתין דס"ל דמליקה אין בה חולין בעזרה כדברי רש"י בכריתות דתני בהדיא הנוחר והמעקר אין בו משים חולין בעזרה ע"ש ומיהו משמע מהתם נמי דאפי' למ"ד אין שחיטה לעוף ליכא חולין בעזרה ולא אמרינן מליקתו זהו שחיטתו ודלא כמו שכתבתי למעלה והכי איתא התם אפי' ספק אחד אינו כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה פי' אפי' ס' איסור אחד ליכא לא ספק חולין בעזרה ולא ס' נבלה כיון דאין לעוף שחיטה מן התורה. דע עוד שראיתי בס' ברית יעקב נר"ו הנדפס מחדש בנימוקיו מס' נזיר שכתב משם הגאונים גירסא אחרת בשמעתין וזה פריה ומליקה מי מחייב עלה משום חב"ע והתניא הנוחר והמעקר אינו חייב משום שוחט חולין בעזרה אלא משום דמתחזי וכו' עכ"ל ע"ש ואין ספק שזו היתה גי' ה' המאירי שזכרנו למעלה דמ"ש וז"ל שהרי במליקה מיהא אין איסור תורה משום חולין בעזרה וכו' לאו מסברא דנפשיה קאמר אלא היינו דפריך תלמודא גופיה ומליקה מי מחייב וכו' אלא שהרב נקט המכוין וזה נמי גי' רש"י פ"ו דכריתות שכתב דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה כנ"ל ומ"מ עדיין ק' על דברי רש"י הנך קושיות שהקשינו שינו ועוד יש להקשות לפי גירסא זו דע"כ דמשני דמדרבנן איכא משים חולין בעזרה במליקה אף למ"ד דמדאורייתא אין במליקה חולין בעזרה א"כ איך כתב רש"י פ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב דבדין הא מותרת בהנאה מטעם דלא אסרה תורה אלא שחיטה ולא מליקה ס"ס כיון דמדרבנן מיהא איכא חב"ע איך מותרת ה"ל לאסור מדרבנן ואמאי הוצרך רש"י התם לומר רבנן גזרו שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק בשלמא לפי גירסתנו י"ל דשנויא דתלמודא נמי אינו אלא לר"מ דס"ל דבמליקה איכא חולין בעזרה אי הוה חב"ע דאורייתא וכמ"ש השע"ה ז"ל הילכך למ"ד לאו דאוריית' אלא מדרבנן איכא נמי איסור חולין בעזרה במליקה מדרבנן אבל לאביי ליכא איסור במליקה לא מדאורייתא ולא מדרבנן אבל לפי גי' זו ק' דמשמע דאפי' לאביי נמי איכא משום חב"ע מדרבנן במליקה וצ"ל דס"ל לרש"י לא אסרו רבנן במליקה משום חב"ע אלא לענין אכילה דוקא ולא לענין הנאה דאע"ג דלגבי שחיטה למ"ר לאו דאורייתא ע"כ דמדרבנן אסור אפי' בהנאה כדמשמע מדברי התוס' פ"ב דקידושין רנ"ח ע"א ד"ה אלמא וכו' ע"ש וכן משמע נמי מדברי רש"י פרק ב' דפסחים דכ"ב ע"א ע"ש מ"מ לגבי מליקה כיון דאינה שחיטה ממש לא החמירו כ"כ לאסור אפי' בהנאה אלא אכילה דוקא ודו"ק

עוד ראיתי להשע"ה ז"ל שכתב וז"ל ואין זה מן הדוחק שהרי ע"כ מאי דקאמר לאו איסור נבלה וחולין בעזרה לאו אליבא דכ"ע שהרי לר"ש וכו' פשיטא ודאי דמליקה בעוף חשיב אינה ראויה לאכילה משום איסור נבלה וכו' את"ד ע"ש ואיכא למידק אתלמודא גופיה מנ"ל לפרושי מאי שני איסורין איסור נבלה וחולין בעזרה ודלא כר"ש דקימ"ל כותיה כדפסק רבינו אימא דשני איסורין איסור נבלה ואיסור טרפה משום דנשבר חוט השדרה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה משום וכו' וס"ל לר"י בר יהודא כמ"ד אף מחזיר דקימ"ל נמי כותיה פ"ק דחולין דף י"ט ע"ב אבל איסור ח"ב ליכא משים דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטת כר"ש ויש ליישב דקושטא דלישנא דברייתא משמע דשני איסורין היינו דאיכא איסור אחר נוסף מלבד אותו האיסור שבאשם תלוי דהיינו ח"ב ועי"ל משום דברייתא סתמא משמע בין לא החזיר בין אם החזיר כדכתי' לעיל בתוס' ד"ה ה"ג וכו' ליישב פירש"י ע"ש

ודע שראיתי למרן כ"מ ז"ל פ"ב מה' שחיטה דין ב' על מ"ש רבינו הנוחר והמעקר מותרין בהנאה כתב וז"ל בפרק האיש מקדש משמע דומיא דוזבחת וכל הני לאו שחיטה נינהו עכ"ל ע"ש ונראה דבלא"ה כיון דפסק כר"ש גבי השוחט ונמצאת טרפה דלא שמה שחיטה ה"נ הנוחר והמעקר לא שמה שחיטה כיון דאינה ראויה לאכילה משום נבלה אלא קושטא קאמר הרב דקושטא הוא דלאו שחיטה היא כלל ואפי' לרבנן דפליגי אר"ש אתייא וק"ל

עוד ראיתי להשע"ה ז"ל שהביא לשון רבינו פ"א מה' מחוסרי כפרה דין ו' וצדד לפרש בכונת רבינו שהטעם שכתב שמא אינה חייבת וכו' לא קאי אנשרפת אלא אאינה נאכלת וכו' את"ד ע"ש ואחר המחילה מכת"ר אגב חורפיה לא דק דאיך אפשר לפרש כונת רבינו הכי שהרי טעם דאינה נאכלת לאו משום ח"ב אלא משום דאיכא נמי איסור נבלה כדקאמר מר להדיא תלמודא אי מה זכר מביא קרבן ונאכל וכו אם אמרת בזכר שכן איסור אחד וכו' הרי מבואר להדיא דאי ליכא אלא איסור א' דהיינו חב"ע לחוד הוה נאכל כמו אשם תלוי וא"כ איך רבינו כתב הטעם דאינה נאכלת משום ח"ב ועוד תמיה אני עליו דמה הרויח בזה ס"ס איך סיים רבינו ונמצאת חטאת זו היא חולין שנשחטו בעזרה שהם אסורין בהנאה הרי שכתב אסורין בהנאה וא"כ קושית הרב במקומה עומדת דבפ"ב מה' שחיטה פסק דהנוחר והמעקר בעזרה מותר בהנאה משום דלא אסרה תורה אלא שחיטה הראויה לאכילה וכו' וכעת צ"ע

שם ד"ה לימא כתנאי וכו' שנת י"ג די"ג שנה נדריו נבדקים עכ"ל כצ"ל

ד"ה ואע"ג וכו' דמופלא סמוך לאיש דרבנן וכו'