באר משה (כריף) קיט

טפי הו"ל לתלמודא לשנויי אליבא דהך לישנא דהוי לכ"ע וי"ל דלהך לישנא לא מצינן לומר דזקוק לומר דאין שחיטה לעוף מן התורה שהרי שמעינן לר' דס"ל יש שחיטה לעוף מן התורה כמ"ש התוס' לקמן ד"ה אתייא וכו' וע"כ דהמתרץ הכא דס"ל דמאן דסבר כדי לחנכו זקוק לומר דאין שחיטה לעוף וכו' לא שמיע ליה הך לישנא דואב"א וכו' מיהו קשה אדמייתי ר"י בר חנינא דאינו לא לחד לישנא דש"ס דמפרש טעמיה כדי לחנכו וכו' ואינו אלא דחויא בעלמא אמאי לא מייתי בפשיטות דאשכחן לר"א הקפר דס"ל להדיא אין שחיטה לעוף וכו' כמו שזכרנו לעיל בשלמא לפירש"י שפי' דמאן קא מתרץ ידע היכא אמר רבי יוסי הכי ניחא דתלמודא חדא מנייהו נקט וא"נ דנקט ר"י בר יהודא אגב דבעי למפרך דידיה אדידיה אבל לדברי התוס' כיון דהך לישנא מייתי לה תלמודא בסמוך התם הוא דה"ל למפרך וכו' מיהו ק"ל לפירש"י מאי פריך לר"י בר יהודא דידיה אדידיה מהך ברייתא מאי שני איסורין לאו איסור נבלה וכו' ופירש"י והתוס' אלמא דס"ל לר"י בר יהודא דשחיטת העוף מן התורה ומאי קושיא אימא דלעולם ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וליכא איסור נבלה ומאי שני איסורין היינו איסור טרפה דשבירת המפרקת וסבר כמ"ד אף מחזיר הסימנים וכו' ואע"ג דע"כ מאי דמשני קסבר כר"י בר יהודא וכו' ע"כ דליכא נמי איסור טרפה וכמ"ד מחזיר כמ"ש התוס' ד"ה משום וכו' מ"מ לר"י בר יהודא מיהת נימא דס"ל כמ"ד אף מחזיר וס"ל נמי דחולין בעזרה דאורייתא כי היכי דלא תיקשי דידיה אדידיה אבל ר"ל סבר כוותיה בחדא לענין דאין שחיטה לעוף ופליג עליה דתרתי דחולין בעזרה לאו דאורייתא וס"ל מחזיר דוקא ואף אם נאמר דמאי דמשני קסבר חולין בעזרה לאו דאורייתא היינו דידע נמי תלמודא דר"י בר יהודא סבר הכי כדמשמע מתוך לשון רש"י מ"מ מאי דפריך מאין שחיטה לעוף וכו' בשלמא לפי' התוס' ניחא דזקוק לומר כל מה שאמרנו לר"ל וכו' וכן לפי' ר"ת נמי ניחא אבל לפירש"י לא ידענא מאי פריך ודוחק לומר דפריך משום דמשמע סתמא חטאת העוף אינה נאכלת בכל גוונא אף אם החזיר הסימנים כדינא דליכא טרפות דא"כ אמאי הוצרך לשנויי תרי איסורי מדרבנן ה"ל לשנויי בפשיטות דמה שאינה נאכלת אף אם החזיר היינו מדרבנן דלא אתי למחלף באם אינו מחזיר דכה"ג אמרי' בפ"ו דכריתות דכ"ו ע"ב גבי חטאת העוף הבאה על הספק ומשנמלקה נודע וכו' אמר ר' יוחנן אסורה באכילה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת וכו' ע"ש וה"נ דכוותה ויש ליישב דמשמע ליה דאינה נאכלת מחד טעמא הוא דאידי ואידי או מדאורייתא או מדרבנן ודו"ק

בא"ד ע"כ תנא היה וכו' עכ"ל וכן דעת התוס' בבכורות דף ל"ב ע"ב ד"ה פסק וכו' וז"ל ואע"ג דר"י בר חנינא בנזיר פרק מי שאמר סבר דאין שחיטה לעוף מן התורה אין ראיה ממנו שיהא הלכתא כן דתנא הוא כדמוכח התם עכ"ל והנה משמע מדבריהם דאי הוה אמורא יש ראיה שהלכה כן משום דאמורא פסק כחותו תנא דאין שחיטה לעוף וכו' וכתבתי זה מפני שראיתי להא"מ ז"ל בגמ' גבי דקאמר איש חייב לחנך בנו וכו' שהוכיח מלשון קסבר משמע דר"ל הוא דסבר הכי אבל ר"י ס"ל חולין בעזרה דאורייתא והשיג בזה על ה' מ"א דס"ל גבי חינוך דר"י נמי מודה לר"ל דמסתמא בזה לא פליגי עש"ב והשתא יש להבין דברי התוס' דבכורות דממ"נ אי סבר דלשון קסבר משמע לאפוקי ר"י א"כ אפי' נימא דר"י בר חנינא אמורא הוא אין ראיה נמי שהלכה כן משום דר' יוחנן שהוא אמורא נמי לא ס"ל הכי ואף שי"ל משום דס"ל להתוס' כר"י בר חנינא לגבי ר' יוחנן דמחלוקת הראשונים בזה כמ"ש ה' יד מלאכי ז"ל סי' תק"ע ע"ש אכתי קשה איך כתבו אין ראיה שהלכה דתנא הוא וכו' אדרבא הו"ל להוכיח דע"כ אין הלכה כן משום דר"י שהוא אמורא לא ס"ל הכי ואי ס"ל דאע"ג דקאמר קסבר מ"מ מסתמא דר"י נמי מודה בזה דמסתמא דבזה לא פליגי א"כ אפי' נימא שהוא תנא ע"כ הלכה כן משום דר"י שהוא אמורא ס"ל נמי כותיה וצ"ל דס"ל לשון קסבר לא מכרעא לא הכי ולא הכי ודלא כה' מ"א ולא כה' א"מ ז"ל ולכך אי ר"י בר חנינא אמורא מהי תיתי דנימא דר"י פליג עליה אבל אי הוה תנא נוכל לומר דר"י ס"ל כתנא דפליג עליה כיון דמחלוקת תנאי היא וכן ר"ל נמי אע"פ דמייתי משמיה דר"י בר חנינא אינו מוכרח דס"ל כותיה גם יש להוכיח מדבריהם דס"ל דלשון קסבר אינו מורה משמעותו דאנן לא ס"ל הכי ולית הילכתא כותיה שהרי משמע מדבריהם דאי הוה אמורא יש ראיה שהלכה כן ואע"ג דקאמר קסבר וכו' ואדרבא הו"ל להוכיח לא שנא תנא לא שנא אמורא דע"כ אין הלכה מדקאמר קסבר וכו' ודלא כה' ברכי יוסף ז"ל חלק א"ח סי' שמ"ג ד"ה ואפשר וכו' שצדד דלשון קסבר מורה דלית הילכתא הכי ע"ש גם דלא כה' יד מלאכי ז"ל סימן תקמ"ח שהחזיק בסברא זו ע"ש ודו"ק מיהו ק"ל על התוס' דבכורות שהרי פ"ב דחולין דכ"ז ע"ב אמרינן אמר ר' יהודא משם ר' יצחק ן' פינחס אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' אלמא דאיכא אמורא דס"ל אין שחיטה וכו' ומסיק התם הוא דאמר כר"א הקפר ע"ש וצ"ע

ולענין הלכה נקטינן דהתוספות בבכורות לא מכרעא להו הילכתא כמאן אבל הרמב"ם פ"ק מה' שחיטה דין ד' פסק יש שחיטה לעוף מן התורה ע"ש ומיהו מדברי הזוהר הקדוש גבי סבא דמשפטים סוף הפרשה דף קכ"ה ע"ב נראה דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה וז"ל ר' ייסא שרי למיכל לתרנגולא וגבינה וחלבה א"ל ר"ש אסיר לך וכו' דחומרא אית ביה כבעירא לשחיטה וכו' עכ"ל וביאור דבריו ר"ל אע"פ דעוף מן התורה אין בו איסור בשר בחלב מ"מ חומרא מדרבנן אית ביה כי היכי דהחמירו בו דהוי כבעירא לענין שחיטה ה"נ לענין בשר בחלב נמי הוי כבהמה אלמא מבואר דס"ל דשחיטה לעוף חומרא דרבנן הוא ודו"ק נ"ל ועיין להפר"ח י"ד סי' פ"ט ס"ק א'

שם ד"ה לזכר וכו' שהרי שוין הם וכו' הילכך נקיש וכו' עכ"ל ק"ק דאמאי הוצרכה הברייתא להצעה זו כלל שהרי בלא"ה כיון דהיקש הוא אין צורך לעשות אמצעי וי"ל משום דאי לא מייתא נקבה על הודאי ע"כ כ"ש דלא מייתא על הספק וא"כ ע"כ דההיקשא ה"א אתא לדרשא אחריתי אבל השתא דקושטא הוא דמייתא על הודאי הילכך נקיש וכו' ואכתי אינו מיושב דע"כ מדקתני דזכר מביא על הודאי משמע משום דבעינן עד שיהיו שוין וכו' וכ"ה להדיא לשון התוס' שכתבו שהרי שוין הם וכו' וא"כ