באר משה (כריף) קיג

הוי מחאה ובדברי הרמב"ם פ"ב מה' נזירות דין ט"ו אין הכרע ע"ש ודו"ק

תוס' ד"ה ואין האשה וכו ודוקא כשמיחו מיד וכו' עכ"ל התוס' הכא מספקא להו כמ"ש בסוף דבריהם ואפי' א"נ וכו' ומפירש"י במתני' שכתב בתוך ימי נזירותו משמע דפשיטא ליה אפי' מיחה אח"כ והכ"מ ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג ד"ה והאיש וכו' מספקא ליה בדעת רבינו ועיין לחידושינו לעיל דף י"ד ע"א שהוכחנו שדעת רש"י בסוף מכות דבעינן שימחה מיד ע"ש באורך וכן משמע מהירושלמי דבעי קרוב מהו שימחה וכו' משמע דס"ל עד שימחה מיד לפי פי' ה' פני משה ז"ל ע"ש ומיהו אפשר לפרש כונת הירושלמי קרוב מהו שימחה ר"ל קרוב יחידי מהקרובים או"ד עד שימחו כל הקרובים כולן ודלא כהרב פני משה ז"ל והרמב"ם פ"ה מה' נזירות השמיט להאי בעיא דירושלמי ע"ש ולא ידעתי למה עוד השמיט הא דאמדינן בירושלמי מיחה או שמיחו קרובים בכל לשונות כמו שמיחה ופי' ה' פני משה ז"ל וז"ל כלומר בכל הלשונות שאומר ומגלה דעתו שאינו רוצה בנדרו כמי שמיחה בפירוש הוא ואין קפידא אם אומר אין כאן נדר או בטל הוא כדמחלקינן לעיל בהפרת הבעל לאשה עכ"ל עוד השמיט הא דאיתא בירושלמי ישב לו לפני הספר כמי שלא מיחה ולא ידעתי למה וצ"ע

בא"ד ובתוספתא קתני בהדי הני או שהביא שתי שערות וכו' עיין לחידושינו לקמן דף ל' ע"ב בתוס' ד"ה הניחא וכו'

בא"ד דבפלוגתא לא קמיירי וכו' עיין מה שהקשה הרב אורח מישור ז"ל מתוס' דלקמן דיבור הנזכר לעיל ועיין לחידושינו שם מה שכתבנו ליישב ודו"ק

ד"ה בנו וכו' דשייך במצות לכשיגדל וכו' עכ"ל אע"ג דבתו נמי שייכא במצות נזירות לכשתגדל כמו האיש כדכתיב איש או אשה וכו' כדתנן לקמן ריש פ"ט דף ס"א ע"א נראה דכונתם ר"ל בנו דשייך בכל המצות כולן משא"כ נשים דפטירי ממ"ע שהזמן גרמא ולשון המקובצת מדוקדק בזה וז"ל אבל בתו אינה חייבת כ"כ במצות וכו' עכ"ל ע"ש

בא"ד עוד אומר ר"י דחינוך לא שייך אלא באב וכו' עכ"ל עיין למ"ש ה' מש"ל ז"ל פרק י"ז מה' מאכלות אסורות דין כ"ז ד"ה ויש לדקדק וכו' שכתב בסוף דבריו שבתשובת הראנ"ח האריך אם יש חילוק בדין זה דאמרינן אין ב"ד מצווין להפרישו בין ב"ד לאב ואח"כ רמז לדברי התוס' הכא ולדברי התוס' דפסחים דף פ"ח ע"א ד"ה שה וכו' ע"ש נראה שכונתו דרמז לתוס' הכא משום שכתב דחינוך לא שייך אלא באב אבל ב"ד לא ורמז לתוס' דפסחים משום דמשמע מדבריהם דאפוטרופוס אינו כמו ב"ד אלא דינו כמו האב שמחנך לקטן כמ"ש התוס' שם בסוף דבריהם ע"כ. ואגב ראיתי למהרש"ל התם שכתב על דברי התוס' שם דלפי' הר"ן דלא דאורייתא ר"ל אין הקטנים צריכין מנוי מן התורה לא מקשו התוס' מידי ע"ש ולע"ד נראה דאי מהא לא אריא דנהי מדאורייתא א"צ מנוי מ"מ מדרבנן מיהא צריכין ממנוי דהכי משמע לישנא לאו דאורייתא וכה"ג כתבו התוס' פ"ב דקידושין דף נ"ח ע"א ד"ה אלמא וכו' גבי חולין בעזרה לאו דאורייתא ע"ש ולכך הוקשה להו שפיר דאיך ספינן ליה בידים איסור דרבנן ותירצו דבכה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי פי' ומה שמשמע מדרבנן הצריכו מנוי לקטן היינו לכתחלה אבל בדיעבד שרי משום חינוך מצוה. ונראה שלזה היתה כונת ה' מש"ל ז"ל לעיל מזה דאכפל עוד לרמוז לדברי התוס' דפסחים וכתב וז"ל ועיין היטב שדבריהם צריכין תלמוד עכ"ל ע"ש כונתו לשיטתו אזיל שהעלה למסקנא וז"ל ומיהו לפי האמת דקי"ל וכו' ונמשך מזה דבאיסורי דרבנן שרי לאכילן בידים וכו' עכ"ל ולכך כתב דתוס' דפסחים צריכין תלמוד והיינו משום דלא מקשו מידי שהרי כיון דמן התורה ליכא איסור כמ"ש הר"ן והתוס' כמ"ש מהרש"ל ואי משום איסור דרבנן הרי שרי להאכילם בידים איסור דרבנן כן היה נראה לי לכאורה

ומיהו אחר העיון נראה דלא דמי כלל דהא דאמרינן באיסור דרבנן שרי להאכילם בידים היינו משום דאמרינן דרבנן מסתמא לא אסרו אלא בגדול ולא בקטן אבל גבי מנוי דעיקר תקנתא דרבנן לגבי קטן עצמו דאמרו קטן נמי צריך מנוי א"כ איך שייך לעבור אדרבנן ולהאכילו בידים. שוב התבוננתי דמעתה ע"כ דכונת קושיית התוס' נמי לאו משום דמדרבנן איכא מנוי א"כ הך דקטן אוכל נבילות דפרק חרש שכתבו בדבריהם אינו ענין לכאן דהתם אפי' תימא דמותר לספות לקטן בידים היינו משום דהאיסור לגבי גדול וה"ל להקשות בפשיטות דאיך מאכיל פסח שלא למנויו ויעבור אדרבנן שאמרו גבי קטן גופיה צריך מנוי ומעתה צ"ל שכוונת ה' מש"ל שכתב דבריהם צריכין תלמוד היינו משים כיון דמן התורה ליכא איסור כפירוש הר"ן ותוס' דנדרים כמ"ש מהרש"ל וכן נמי לפי' הרא"ש בנדרים דמשמע מפירושו כיון דאין הקטן מחוייב בפסח הוי המנאת אביו חשיבא המנאה כמו שיע"ש. ומיהו נראה שלא ראה ה' מש"ל ז"ל לדברי מהרש"ל שכ' דהתוספות מפרשי כפירש"י בנדרים דמן התורה לא יוכל להפריש על בניו הקטנים שלא מדעתן ע"ש הן אמת שעיקר דברי מהרש"ל הללו אינם מובנים אצלי דא"כ דבעי דעתם מאי משני תלמודא אמר ר' זירא שה לבית מ"מ ופירש"י וא"צ דעתם ולפי דברי מהרש"ל אדרבא צריך דעתם ואיך כתבו התוס' פי' משום דשה לבית אבות לאו דאורייתא אדרבא פי' זה סותר שנויא דתלמודא ואדרבא אי הוה שה לבית אבות דאורייתא הוה א"ש ותו דברייתא מפורשת להדיא דמייתי התם בפסחים דקתני שה לבית מלמד שאדם שוחט ומביא ע"י בנו ובתו הקטנים בין מדעתן בין שלא מדעתן ע"ש אלמא דא"צ דעתם מן התורה ותו דבפרק אין בין המודר קאמר וממאי דשה לבית אבות לאו דאורייתא ומייתי מתני' דקתני דמזכה אחיו עמו ואי אמרת לאו דאורייתא על בשרא קאי ומזכה להו וכו' ע"ש ולפי דברי מהרש"ל אדרבא מביא ראיה לסתור דאי מדאורייתא צריך מנוי ודעתו א"כ אדרבא איך מזכה להו על בשרא אחר שנשחט

גם בעיקר פירש"י בנדרים לא ידענא היכן כתב כדברי מהרש"ל שהרי כתב וז"ל בד"ה אמר ר' זירא שה לבית אבות דמשמע אדם מביא פסח ושוחט על בניו הקטנים לאו דאורייתא וכו' עכ"ל וא"כ ה"ק דקטנים צריכין פסח כדכתיב שה לבית אבות דמשמע דאב שוחט על הקטנים לאו דאורייתא כלומר אינו חיוב כ"כ מן התורה אלא דמן התורה א"צ להביא פסח ולהמנות בשה עם בני חבורה אלא אוכלין אע"פי שלא נמנו עליו כיון דאין חייבין בפסח מותר לאכול