באר משה (כריף) קיב

עד שמגלח על השלמים ותו דלקמן דף מ"ו ע"א אמרי' ואחר ישתה הנזיר יין לאחר מעשה יחידי ע"ש משמע דבזריקת קרבן אחד לבד בלא תגלחת דהיינו מעשה יחידי מותר ביין וכן פירש"י להדיא וז"ל מעשה יחידי אחר קרבן אעפ"י שלא גילח ע"ש לכך נראה להגיה עוד בדבריהם תיבת גילח ולהניחה אחר תיבת דדוקא וכצ"ל דלא תימא דוקא על השלמים הוא דתנן וכו' דדוקא גילח על השלמים יצא דכתיב וכו' כצ"ל עכ"ל וכן ראיתי להרב אורח מישור ז"ל שהגיה כן ע"ש ור"ל דמייתי ראיה דלא תימא דבזריקת שלמים דוקא הוא דקתני מתני' מותר ביין מפני שהתגלחת דוקא על השלמים הוא דיצא כדכתיב וגלח פתח אהל מועד ודרשינן מניה דעל השלמים מגלח ומסתמא דלא הותר נמי ביין אלא כשנזרק אותו קרבן שמגלח עליו וסברא זו כתבה רש"י בפרק איזהו מקומן דף נ"ה ע"א ד"ה שאם וכו' ע"ש ואע"ג דמתני' קתני נזרק אחד מן הדמים דמשמע איזה מהן מ"מ הוה אמינא דאחד מיוחד קתני ותדע שהרי ר"ע קאמר במתניתין אפי' אחת מכל הבהמות ואפ"ה מוקי לה כשנשחטה חטאת ברישא ולזה מייתי ראיה שפיר דתנן אם גילח וכו' פירוש התגלחת נמי אם גילח על אחת מהן יצא והילכך הכי נמי אם נזרק אחד מן הדמים הותר ביין וה"ה דהוה מצי לאתויי מר"א לקמן במתני' דס"ל מגלח על החטאת תחלה אלא מייתי הך דאם גילח וכו' כי היכי דאתיא מתני' לכ"ע אף לר' יודא נמי דס"ל על השלמים ודו"ק ועיין לתוס' לקמן דף מ"ו ע"א ד"ה אחר וכו' ולחידושינו שם

בא"ד ובפרק איזהו מקומן מפרש דמקיש וכו' עכ"ל שם דף נ"ה ע"א והתי"ט ז"ל לקמן פ"ו משנה ז' ד"ה ואם גילח וכו' אשתמטיה היקש זה וכן אשתמטיה נמי למקובצת לקמן דף מ"ה ע"א במשנה היקש זה ע"ש ועיין לחידושינו שם ודו"ק

שם במשנה האיש מדיר בנו בנזיר וכו' עיין . להמש"ל ז"ל פ"ב מה' נזירות דין י"ג שנסתפק אם מצי האב למשאל וכן אי מצי הבן למשאל ועיין מה שכתבנו עליו בחידושינו לעיל דף י"ד ע"א ודו"ק. ודע שראיתי בירושלמי על מתני' הלזו דקאמר תני בנוזרו מרחם ע"ש והנראה שכונת הירושלמי דמייתי ברייתא דקתני דאפי' עדיין ברחם אמו מצי להזירו ומאי דקאמר עוד בתר הכי אית דבעי מימר וכו' מילתא אחריתי וה' פני משה ז"ל פי' בע"א ע"ש ומ מ הדין מיהא דין אמת דמצי להזיר בנו אפי' עדין ברחם אמו וכתבתי זה מפני שראיתי להתי"ט ז"ל לקמן ריש פרק ז' שכתב דוקא כשהגיע לחינוך הוא דמזירו ואשתמטיה הירושלמי הלז וכבר הושג מהר' אורח מישור לקמן ריש פ"ז דף מ"ז ע"א ועיין לה' חזון נחום ז"ל פ"ז דמסכת כלים משנה ו' דף ט"ו ע"א ועיין לחידושינו לעיל דף י"ד ע"א ודו"ק

שם במשנה האיש מדיר בנו בנזיר וכו' עיין להתוס' פ"ח דמנחות דף פ"א ע"א ד"ה התורה אמרה וכו' ועיין לחידושינו לקמן פ"ח דף נ"ט ע"ב במשנה ודו"ק

שם במשנה ואין האשה מדרת את בנה בנזיר וכו' ק"ל א"כ איך חנה הדירה את שמואל בנה בנזיר כדכתי' בשמואל א' סי' א' ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו וכו' והיינו נזירות כדתנן סוף מכלתין דף ס"ו ע"א וכן ראיתי לה' קול הרמ"ז ז"ל לקמן סוף מכלתין שהרגיש בקושיא זו משם הרד"ק ע"ש ונראה דשאני התם משום דבעלה אלקנה הסכים עמה כדכתיב ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך אבל ליכא למימר הא דקאמר אין האשה מדרת את בנה אינו ר"ל אין יכולה להדירו ואם הדירתו לא מהני אלא ר"ל אינה חייבת אבל אי מדירתו מהני ואדרבא מצוה קעבדה וכה"ג כתבו התוס' ישנים בפרק בתרא דיומא דף פ"ב ע"א ד"ה ן' שמונה וכו' גבי הילני המלכה שישבה היא ובניה בסוכה דהיתה מחנכתם למצוה בעלמא ע"ש דזה אינו שהרי מצות נזירות גופה אינה חיוב אלא מצוה התלויה ברצון האדם וא"כ מהיכא תיתי דאיכא חיוב בחינוך ואמאי האב חייב לחנך וכן נמי ליכא למימר דהק' האיש מדיר בנו כלומר יש לו מצוה אבל האשה אין לה מצוה דאם יכולה להדירו אמאי אין לה מצוה אלא ע"כ דהק' אין האשה יכולה להדירו דלא מהני הדרתה והא דקאמר תלמודא קסבר איש חייב לחנך ואין האשה חייבת לחנך וכו' ה"ק איש חייב לחנך בעלמא ולכך גבי נזירות יכול להזירו אבל אשה דאינה חייבת בדעלמ' לכך גבי נזירות אינה יכולה להזירו וכן ראיתי לה' אורח מישור ז"ל בד"ה ועוד וכו' שכתב לענין מצות עירוב דכיון דאין אמו חייבת לחנכו אין יכולה לעכב עליו והביא ראיה מהכא כיון דאינה מדרת בנה בנזיר אינה יכולה להדירו ע"ש אלמא דס"ל לה' בפשיטות דאינה יכולה להדירו וק"ל

ואין להקשות דאיך אמרה חנה ונתתיו לה' כל ימי חייו והרי בידו וביד הקרובים למחות וא"כ מאי פסקא דקאמרה ונתתיו כל ימי חייו וי"ל דכונתה אם לא ימחו וכן הוה שלא מצינו שמיחו אבל קשה אכתי כשמביא שתי שערות ממילא בטל הנזירות כמ"ש התוס' בד"ה ואין האשה וכו' וי"ל דכונתה נמי אם יקבל עליו הנזירות כשיגדל ויביא השערות א"כ כונתה דרך תפלה שלא ימחה וגם יקבל עליו אחר הבאת השערות. אבל קשה דא"כ אימא דקושטא הוא שלא קבל הנזירות אחר השערות וממילא בטל הנזירות שהרי לא מצינו בהדיא שקבל הנזירות והרמב"ם כתב פ"ג מה' נזירות דין י"ו דשמואל הרמתי נזיר עולם היה ומנ"ל זה וי"ל מדכתיב קרא אח"כ וישב שם עד עולם וכו' משמע שהיה יושב והוא נזיר עד עולם ודו"ק נ"ל

שם במשנה גילח וכו' כתב במקובצת וז"ל ומספקא לי אם שתה יין או שנטמא למתים אי מקרי מחאה דמסתבר למימר כיון שעשה דבר שהנזיר אסור בו אין לך המחאה גדולה מזו ומיהו מדנקט גילח משמע דוקא שעשה מעשה בגופו הרא"ש ז"ל בפירושו עכ"ל ונראה דדקדק למינקט שעשה מעשה בגופו כלומר שעשה מעשה הניכר בגופו לאפוקי שתיית יין נהי דהשתייה הוי מעשה מ"מ אינו עושה רושם בגופו וכן טומאה נמי אעפ"י שהלך למקום הטומאה אינו ניכר בגופו שהוא טמא ועיין לתוס' לעיל דף כ"ד ע"ב ד"ה שלא וכו שנקטו ג"כ גילח ועשה מעשה בגופו משמע דס"ל כדברי המקובצת ומיהו ראיתי בירושלמי דקאמר ישב לפני הספר כמי שלא מיחה ע"ש ונראה דע"כ מוכח דלא כמקובצת דאל"כ לא ש שמעינן רבותא טפי דאפי' עשה איסור כגון ששתה יין או שנטמא אלא משמע דוקא ישב לפני הספר שלא עשה איסור ולכך אמרינן כיון דלא גילח לא הוי מחאה אבל כל שעשה איסור