באר משה (כריף) קי

בשר באכילה ע"כ להתיר בשר באכילה לערב קאמר מכח קושיית התוס' עצמה הכא דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר באכילה וא"כ לדידיה תקשי ליה אמאי לא יזרוק בשבת כדי לאכול בשר לערב כי היכי דפריך לרבה בר רב הונא מהקטרת אימורין לערב בשלמא לפירש"י ותוס' שם שפיר קאמר לרבא ניחא משום דלא התיר רבא אלא כדי שיאכל בשר בי"ט עצמו משום שמחת י"ט והילכך בשבת דלא מצי לאכול בשר ע"י צלייה לא יזרוק אבל לדברי התוס' הכא ע"כ דרבא נמי לערב קאמר א"כ לא ידעתי למה לרבא ניחא טפי מרבה בר רב הונא ומ"ש התוס' דטעמא דלא יזרוק בשבת דהוי כמו תיקונו מדרבנן וכו' ר"ל דהוק' להו מה איסור שבות כלל בזריקה מידי דהוה אלו שופך מים בעלמא ולזה תירצו משום דמתקנו לקרבן שיותר הבשר המקטיר האימורין ומדרבנן אסור ועיין לה' מחנה ראובן בחידושיו לפרק ו' דפסחים על דף ס"ה ע"ב בד"ה אלו דברים וכו' וע"ש לה' שושנים לדוד ז"ל על המשניות וע"כ משום דבשבת החמירו טפי מי"ט וא"כ זהו מאי דמשני התם ואב"א שאני שבות שבת משבות די"ט אבל לפי דעת המקשה התם לא ידעתי היכי קאמר בשלמא לרבא ניחא אבל אין להקשות דה"ל לתלמודא התם למפרך ברייתא מינה ובה מ"ש י"ט דהדם יזרק אבל בשבת לא יזרוק דממ"נ אם הדם יזרק בי"ט משום הבשר לערב בשבת נמי יזרוק ואם משום אימורין לערב בשבת נמי יזרוק די"ל דאיכא למימר דס"ל לברייתא כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט והבשר יאכל בי"ט עצמו וגם הקטרת אימורין בי"ט עצמו אבל מיהא הא דקאמר בשלמא לרבא ניחא לא ידעתי איך ניחא ואפשר לומר הא דקאמר בשלמא לרבא ניחא היינו משום דלענין אכילת בשר שהוא צורך הדיוט ידע תלמודא לחלק בין י"ט לשבת דשבת חמיר ולכך בי"ט ט מותר משום אכילת בשר לערב אבל בשבת אסור משום בשר לערב שהוא צורך הדיוט אבל לרבה בר רב הונא דמתיר בי"ט משום אימורין שהוא צורך גבוה ס"ל לתלמודא ה ה בשבת נמי ומסיק ואב"א שאני שבות שבת וכו' דאפי' לענין צורך גבוה החמירו בשבת טפי מי"ט

מיהו קשה דאיך יתכן דלרבא דמתיר ע"מ לאכול בשר היינו לערב קאמר דא"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דבשביל האמורין שהוא צורך גבוה א יזרוק אכל בשביל הבשר שהוא צורך הדיוט יזרוק בשלמא לפירש"י ותוס' שם דיאכל הבשר ביו"ט עצמו ניחא דעדיף שמחת יו"ט טפי מהאמורין אבל לדברי התוס' הכא דבשר נמי לערב לא ידעתי איך עדיף ליה בשר מהאמורין ועלה בדעתי עוד לומר דלעולם דגם לדברי התוס' הכא רבא דמתיר ע"מ לאכול בשר הייני בי"ט עצמו ואע"ג דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משחרי בשר באכילה ס"ל לתוס' דרבא מיירי כגון ש שנאבדו האימורין כמ"ש התוס' עצמן בפ"ב דביצה משם יש מתרצין ע"ש אבל גבי ברייתא דכבשי עצרת דע"כ משמע דמיירי דאיתנהו האימורין כמ"ש התוס' שם הילכך הוצרכו הכא לומר לערב קתני ולפ"ז ע"כ דוקא לרבא בר הונא הוא דצדדו התוס' לומר דברייתא אית ליה כמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט ולערב קתני אבל לרבא ע"כ דמוקי לה כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט ויאכל הבשר בי"ט עצמו וגם יקטיר האמורין בי"ט עצמו דאי אין קריבין בי"ט לא יזרוק לא בשביל הבשר לערב ולא בשביל האמורין לערב וכל זה דוחק דכולי האי הו"ל להתוספות לבאר ותו דתקשי להו אמאי קאמר התם איכא בינייהו נאבד הבשר וכו' שהרי כיון דע"כ דאימורין קיימין דמש"ה לרבה בר רב הונא יזרוק א"כ אפילו הבשר נמי קיים אפ"ה לרבא לא יזרוק משום דכל כמה דלא מקטרי אמורין וכו' וכמו שדחו שם התוס' ליש מתרצין ע"ש

עוד ק"ל לדברי התוספות הכא שכתבו שלא יאכל הבשר עד הערב מטעמא דכל כמה דלא מקטרי אימורין משתרי בשר באכילה וע"כ דלא ס"ל כדברי התוס' בפ"ב דביצה שכתבו דהיכא דלא אפשר הוי כמו נאבדו שהרי בפרק תמיד נשחט דף נ"ט ע"ב מבואר להדיא כדברי התוס' דפ"ב דביצה דקאמר מר כיון דלא אפשר עשאום כמו שנטמאו או שאבדו וכו' עד שאני תמיה גם על התוס' בפ"ב דביצה איך לא הביאו ראיה לדבריהם מהך דפרק תמיד נשחט ולזה אפשר לומר במאי דאיכא למידק בלשונם שם שכתבו וז"ל אבל קשה וכו' הא אמרינן התם אמורין וכו' עכ"ל ותיבת התם אין לה מובן דאהיכא קאי אלא נראה משום דשם בדבור שלפני פניו הזכירו בדבריהם פרק אלו עוברין ע"ש ועלה קאי תיבת התם כלומר התם במסכת פסחים וכונתם על פרק תמיד נשחט דשם נמי מקור אותו דין ע"ש ויותר נראה להגיה בדבריהם הא אמרינן בפרק תמיד נשחט וא"כ בתירוצם נמי סמכו על הך דתמיד נשחט ושוב ראיתי במקובצת שם שהזכיר להך דתמיד נשחט משם התוס' ע"ש וא"כ לא ידעתי לדברי התוס' הכא מה יענו להך דפרק תמיד נשחט ועיין לתוס' פרק ג' דיומא דף כ"ט ע"א ד"ה אלא וכו' שהקשו כה"ג מהך דפרק תמיד נשחט ע"ש ודברי התוס' הכא צל"ע

ודע שהרמב"ם השמיט הך פלוגתא דרבה ורבה בר רב הונא וראיתי להמש"ל ז"ל פ"ק מהלכות חגיגה דין יו"ד שכתב דמרן הביא הך סוגיא פרק ב דשגגות דין י"ד ע"ש ויש לתמוה עליו דמרן הביאה על דברי רבינו דמיירי דעבר ושחט בשבת והתם בין לרבא בין לרבה בר רב הונא כדמסיק התם ואב"א שאני שבת וכו' אבל בי"ט אכתי לא ידעינן אי פסק כרבא או כרבה בר רב הונא ואולי דאין ה"נ דזהו כוונת ה' מש"ל דקא מתמה על מרן שלא נתעורר ולישב דעת רבינו עיין לחידושינו פרק ב' דביצה שכתבנו שם שני ישובין ע"ש ואגב איכא למידק בפשטא דשמעתא דפ"ב דביצה דפריך מסיפא דברייתא מדיוקא דיעבד אין לכתחלה לא ואמאי לא פריך מרישא דקתני להדיא לא יזרוק לכתחלה

ושו"ר שכן הקשה הרב בני שמו למהר"ם עדאוי נ"ע והניח בצ"ע ובלוח ההשמטות שלו דף קע"ב סוף ע"א כתב שמצא תירוץ לזה מדברי התוס' במס' שבת שכתבו דאורחיה דגמרא להקשות מדיוקא דסיפא אע"ג דיכול להקשות מרישא בהדיא ע"ש. הן אמת שכ"כ התוס' במסכת שבת פ"ג דף מ"ו ע"ב ד ד"ה כבתה וכו' מ"מ התוס' עצמן שם דף ט"ל ע"ב ד"ה אלא פניו וכו' לא ס"ל הכי ע"ש וא"כ לדבריהם הדרא קושיית הרב לדוכתה. ויש מי שיישב דאי מרישא איכא למדחי דמיירי שנאבדו האימורין ולכך דייק מסיפא דקתני ע"מ להקטיר אימורין לערב אלמא דמיירי דהאימורין קיימין ונראה דאין זה מספיק דאכתי לפום מה דהוה ס"ל לתוס' התם דרבה בר רב הונא אינו