באר משה (כריף) קח

לאקשווי נמי דאי קאי את"ק פשיטא ומאי קמ"ל. ומיהו מדברי התי"ט וה' קול הרמ"ז וה' שושנים לדוד וה' ב"ד משמע דס"ל דקושיית התוס' ר"ל ל"ל למנקט מנוולת ע"ש ולפ"ז נראה דר"ל לינקוט לשון ברור ענוי אבל על הגמ' דמצינו לשון נוול ר"ל ענוי ל"ק להו משום דגמ' לישנא דמתני' נקט ותירצו לשון מנוולת מורה על ענוי גדול ולכך נקט ענוי גדול לר"ע לאפוקי ענוי קטן ומה שנקטו בדבריהם לישנא דאי אפשי משום דהא בהא תליא דלשון אי אפשי לא סגי דלא ליתני עמו באשה מנוולת והיא היא ודו"ק אחר כמה ימים ראיתי בס' זרע יצחק ז"ל הנדפס עם ס' בני יוסף ז"ל בלקוטיו לגמרא שפי' כדכתי' ודחה דברי התי"ט ע"ש

בא"ד אבל בתגלחת דטומאה דאיכא ענוי נפש גדול וכו' עכ"ל וליכא לאקשויי דאכתי למה לא יתקנו דאינו מפיר בשביל הפסד קדשים עד אחר שיזרק הדם ואז יכול להפר לה וליכא למימר כיון דאינו מפר באותה שעה חשיב כמו שקיים לה ושוב אינו יכול להפר דזה אינו לא בידו להפר לה כל היום כולו כדתנן פרק עשירי דנדרים דף ע"ה ע"ב ע"ש אלא י"ל דקרבן טומאה דמייתי היינו כדי למיחל עליה נזירות דטהרה בדאיתא ריש פרק שני דכריתות דף ח' ע"ב וא"כ אם זורק את הדם אדעתא שיפר לה אח"כ ויבטל נזירות טהרה אגלאי מילתא למפרע דהוי חולין בעזרה ואע"ג דגבי הקדש איתיה בשאלה קודם זריקה אעפ"י דאגלאי מילתא דשחיטתו הוי חולין בעזרה כמ"ש ה' מש"ל ז"ל כמו שזכרנו לעיל במשנה שאני התם דבשעת שחיטה מיהא לא הוי חולין בעזרה וכשנשאל אח"כ חשיב כמו שנשחטו בעזרה דיעבד אבל הכא דבשעת זריקה עצמה הוי חולין בעזרה לכתחלה שהם אדעתא שיפר לה אח"כ קזריק וחשיב כמו שהכניסו חולין בעזרה ודו"ק כ"ל ועיין לחידושינו לעיל דף כ"ב ע"א רש"י בד"ה ניתי וכו'

ודע דלפי' זה של התוס' צ"ל דחטאת העוף נמי למיתה אזלא והילכך איכא הפסד קדשים כדמסיק תלמודא דשחט חטאת ברישא וכו' ולא הו"ל תקנתא דהו"ל כחטאת שכפרו בעליה בפירש"י לקמן ואף למאי דכתב רש"י לעיל דף כ"א ע"ב ד"ה והיינו טעמא וכו' כתב דאית דמפרשי דבחטאת בהמה גמירי דתמות אבל בחטאת העוף לא גמירי דתמות ע"ש מ"מ איכא למימר דאיכא הפסד קדשים היכא דשחט אשם ברישא דאשם כבש הוא ודו"ק

ע"ב גמ' לאלתר שניא כחמרא מכאן ק' על הרמב"ם פ"ח מה' נזירות דין ה' שכתב לעכב הוא דשניא ועיין לחידושינו לקמן פ"ו דף מ"ה סוף ע"ב במשנה גבי ואח"כ הותר הנזיר לשתיית יין וכו' ע"ש

שם גמ' משום הפסד קדשים וכו' משמע דוקא נשחטה אבל מחיים קודם שחיטה אפי' כבר הפרישה בהמתה ואפי' ליכא ענוי אלא לפי שעה לא חייש ר"ע להפסד קדשים וכדתנן לעיל דף כ"ד ע"א חטאת תמות וכו' וצריך להבין טעמא מאי וראיתי במקובצת גבי הא דקאמר בסמוך הב"ע וכו' שכתב משם הר"ר עזריאל וז"ל אבל קודם שחיטה מיפר אע"ג דאי הוה מופרש אזיל למיתה לא מקרי הפסד קדשים אלא בשנשחט ונפסל אחרי כן עכ"ל ואפשר דלזה כיון רש"י דדקדק למנקט בזיון קדשים משום דלאחר שחיטה הוא דאיכא בזיון ועיין לה' שושנים לדוד ז"ל

שו"ר לירושלמי דמכלתין דפריך פירכא דלר"ע מעתה ואפי' מחיים ומשני אינה נאסרת לגבוה אלא בשחיטה ואינו ר"ל דס"ל לר"ע דמחיים לא חל עליה הקדש גבוה כלל דזה לא יתכן אלא ר"ל דאינה חשיבא הקדש לענין דהוי הפסד קדשים אלא לאחר שחיטה וכדברי הר"ר עזריאל שזכרנו אבל ראיתי להמפרש שם ה' פני משה שפירש בע"א ע"ש

שם גמ' הדם יזרק והבשר יאכל וכו' בפ"ב דביצה דף ך' ע"ב כתב רש"י וז"ל הדם יזרק והבשר יאכל דקי"ל כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירין ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה עכ"ל וכתב עליו מהרש"א ז"ל אשגרת לישנא דמתני' ריש זבחים נקט מיהו היינו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן צבור עלו לשם חובה עכ"ל וראיתי לה' שע"ה ז"ל הלכות פסולי המוקדשין דף ן' ע"ג שכתב וז"ל ודבריו תמוהין מכח הברייתא גופה דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק ובקרבן צבור שזמנו קבוע דוחה שבת וכן הקשה נמי על הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דזבחים ע"ש ונראה דאיכא לפרש מאי דקתני ואם היתה שבת לא יזרוק לא קאי אשלא לשמן אלא אלפני זמנן דסמיך ליה ודלא כפירש"י בפרק התכלת דף מ"ח ע"א שפירש דקאי אשלא לשמן וראיתי לה' חק נתן ז"ל שנתן הכרח לרש"י דאי קאי אלפני זמנן ולאחר זמנן איך שחטו בשבת והא לאו חובת היום ע"ש ואינו מוכרח כגון שעבר ושחט בשגגה וכה"ג כתב הרמב"ם פ"ב מה' שגגות דין י"ד וז"ל שחט קרבנות שאין דוחין שבת בשבת בשגגה חייב חטאת וכו' ע"ש ולדברי ה' חק נתן לא ידעתי מאי שנא טעה ושחט חובת היום שלא לשמו מטעה ושחט לאו חובת היום בשבת דהא איסור תר תרוייהו שוין הן דתרוייהו בשוגג חייב חטאת כמ"ש שם רבינו דין י"ג אלמא דאיסורא שוין הן ואין להק' לדברי מהרש"א מאי פריך תלמודא הכא יזרוק דמן שלא לשמו מי לא תניא כבשי עצרת וכו' ופירש"י הדם יזרק שלא לשמו ומאי ראיה מייתי מכבשי עצרת שהרי כבשי עצרת ע"כ דיזרק הדם לשמו דהא כיון דעלו לבעלים לשם חובה די"ל דפריך מחלוקת לפני זמנן ולאחר זמנן דלא עלו לשם חובה דודאי הדם יזרק דקתני אכולהו חלוקות שהזכיר דאל"כ לאיזה תכלית הזכיר כל החלוקה ולפ"ז ברייתא לצדדין קתני דלגבי לפני זמנן ולאחר זמנן הדם יזרק שלא לשמו ולגבי שחטן שלא לשמן הדם יזרק לשמו כל זה לדעת מהרש"א ולהרמב"ם בפירוש המשנה אכל רבינו בחיבורו פט"ו מה' פיסולי המוקדשין דין א' ודין י"ט פסק להדיא דלא עלו לבעלים לשם חובה כמ"ש ה' שע"ה. ועוד אשתמטיה לדברי התוס' הכא ד"ה כבשי עצרת וכו' שצידדו דאי לית ליה נדרים ונדבות קריבין בי"ט לא יקטיר אימורין עד הערב ולא יאכל בשר עד הערב דכל כמה דלא מקטרי אימורין לא משתרי בשר באכילה וכו' ואי עלו לשם חובה אמאי אינו יכול להקטיר האימורין בי"ט עצמו כיון דהוי קרבן צבור שזמנו קבוע ועוד יש מי שהקשה לי על מהרש"א מדברי התוס' שם בסוגיא עצמה בד"ה מאי בינייהו וכו' שהקשו בסוף דבריהם אהך דכבשי עצרת אמאי הבשר יאכל הא כל כמה דלא מקטרין אימורין וכו' כמו שהקשו הכא ותירצו הואיל ואין יכול להקטיר האמורין מבעוד יום הוי כאלו נאבדו וכו' ע"ש הרי מבואר מדבריהם בין בקושייתם בין בתירוצם דאינו יכול להקטיר האמורין בי"ט עצמו ואי עלו לבעלים לשם