באר משה (כריף) קז

פ"ג דשבועות שזכרנו ע"ש ועיין לחידושינו לעיל ר"פ ג' במשנה דף ט"ז ע"א וריש פ"ד במשנה דף ך' ע"ב ודו"ק. ואין להקשות לפי מ"ש המש"ל ז"ל דבהקדש מהני שאלה אף לאחר שחיטה מהא דא דאמרי' ריש פרק כסוי הדם דף פ"ד ריש ע"א הב"ע בקדשי בדק הבית ופריך ליפרקנהו ולכסיינהו ומשני בעינן העמדה והערכה ומאי משני אכתי לישחטנהו ליתשל עלייהו ולכסיינהו ונראה דקושיא זו קשה בפשטא דתלמודא התם ודאי בקדשי בדק הבית לא שייך לחלק בין נשחטה או לא אלא דאף שנשחטה איתיה בשאלה כיון דאינו אלא קדושת דמים ומ"ל נשחטה מ"ל לא נשחטה מדי דהוה אעצים ואבנים וא"כ לתשל עלייהו ולכסיינהו וי"ל כגון דאתא ליד גזבר דלית ביה שאלה כיון דאינו שלו שזכה בה הכהן וכ"כ התוס' בפ"ג דפסחים דף מ"ו ע"ב ד"ה הואיל וכו' אבל קדשי מזבח אעפ"י שבאו ליד כהן מ"מ מצי לאתשולי אלא א"כ נשחטו ונזרקו כמ"ש התוס' ד"ה אמרו לו משום דאכתי עדיין אית בהו צורך הבעלים וכן נמי קדשי בדק הבית פדייה אית להו אף לאחר דאתו ליד גזבר כדמשמע מדברי התוס' דפ"ג דפסחים שכתבו וז"ל הואיל ואי בעי פריק נמי וכו' ע"ש והיינו טעמא נראה דאע"ג שזכה בהן הגזבר מ"מ כיון דלפדייה הם עומדין דאפילו הגזבר עצמו סופו לפדותן ולכך פריך שפיר וליפרקינהו ונראה די"ל דאיכא למימר דמיירי כגון דאתא הקדש ביד גזבר דלית ביה שאלה כמ"ש התוס' בפ"ג דפסחים דף מ"ו ע"ב ומיהו פדייה אית בהו אף לאחר דאתו ליד גזבר דקדשי בדק הבית לפדייה הן עומדין ולכך פריך וליפרקינהו וכו' ודו"ק

ואגב ראיתי לתוס' שם ד"ה וליפרקינהו וכו' שכתבו וז"ל וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו וכו' ע"ש ונראה להביא סיוע לפירושם מסוגיא דפ"ז דנדרים דף נ"ט ע"א דמשני אלא אימא בשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלייהו וכו' ופירש"י וכמאן דאתשיל עלייהו דמי ע"ש והוא ממש כעין תירוץ התוס' ודו"ק ועיין לחידושינו פ"ג דכריתות דף י"ג ע"ב תוס' ד"ה ארבע וכו'

שם במשנה נזרק עליה אחד מן הדמים וכו' מהכא מוכח דאפי' ענוי דשעה פורתא הוי ענוי וכמ"ש התוס' וראיתי לה' מש"ל ז"ל פי"ב מה' נדרים דין ד' שהביא תשובת בית יעקב סי' קנ"ב שכתב ראיה זו וכתב עליו דאינה ראיה דשאני הכא דעיקר הדבר היה לזמן ע"ש נראה דה"ט משום כיון דתחלת הזמן מצי מפיר לכך מפיר נמי גם בסוף הזמן ולא פלגינן. עוד הקשה על בית יעקב וז"ל ומלבד כל זה וכו' פשיטא דאינה אסורה אלא עד שתחשך וכו' עכ"ל כונתו לאפוקי אי בעינן מעת לעת ואו אין להביא ראיה מדסתמו וכתבו וכו' ועיין ריש פרק קונה דף ס' ע"א ודו"ק

עוד כתב עליו וז"ל ומ"ש בסוף דבריו דאסורה לצאת לר"ה בשבת בפאה נכרית א"כ הוי ענוי זהו טעות גמור עכ"ל נראה דהטעות הוא משום דודאי ליכא נוול תגלחת אלא אם תגלה ראשה אבל כשיוצאה ר"ה פשיטא דאסורה בגלוי הראש. ואין להקשות על ה בית יעקב דמאי ראיה מייתי שהרי הוצאה בשבת בפאה נכרית היינו מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"ט מה' שבת דין ה' שכתב שאסרו חכמים וכו' והילכך אין כח ביד חכמים לעקור מן התורה בקום עשה ולומר דמצי מיפר וצ"ל דדעת הרב בית יעקב כיון דהתורה לא תלתה בהוצאת השבת אלא תלתה בענוי נפש וא"כ כל דאיכא ענוי נפש אפי' מדרבנן מצי מיפר מדאורייתא וכיוצא בזה כתב המש"ל ז"ל פ"ק מה' נערה דין ה' ד"ה הנה וכו' ובפ"ד מה' אישות דין א' ד"ה שוב מצאתי וכו' משם הרדב"ז ז"ל ע"ש. אמנם מצאתי לה' מש"ל עצמו בפ"ה מה' ערכין דין ה' שהקשה על התוס' כעין מה שהקשינו על ה' בית יעקב ע"ש ומ"מ ודאי דאין זה כונתו ג"כ הכא דחס ליה למרן לומר טעות גמור על מילתא דקשיא נמי על התוס' אלא ודאי כונתו כדכתיבנא ועיין לחידושינו בפרק בתרא דתמורה דף ל"ג ע"ב גבי כל הראוי למזבח וכו' ודו"ק

ומה שיש לתמוה על הרב בית יעקב בזה דלפי ראיה זו דמשום שתצא שעה פורתא לר"ה בלא פאה נכרית לא הוי נוול א"כ תמה על עצמך דנמצא ת"ק סתיר דידיה אדידיה שהרי ע"כ משמע דוקא דנורק אחד מן הדמים אבל קודם זריקה מצי מיפר אע"ג דליכא אלא ענוי פורתא כמ"ש ה' עצמו ומה לי ענוי יין ומה ליה מעוני תגלחת וצ"ע. וראיתי לה' בית יעקב עוד שכתב וז"ל גם מדברי רש"י ע"ב בד"ה בד"א כיון דנזרק עליה א' וכו' משמע דס"ל דלת"ק משום פורתא הוי ענוי נפש ויכול להפר ולר"ע ס"ל כיון דשותה בו ביום לא הוי ענוי נפש משום שעתא פורתא וכו' עכ"ל ולא ידעתי מהיכן משמע כן מרש"י ואדרבא מדקאמר תלמודא טעמא דר"ע משום הפסד קדשים משמע הא לאו הכי מודה ר"ע לת"ק דאפי' ענוי נפש פורתא יכול להפר וכ"כ ה' עצמו להדיא כשהביא ראיה דענוי נפש פורתא הוי ענוי וצ"ע

עוד כתב וז"ל דלת"ק דאפשר בפאה נכרית א"כ היכא דלא משכחת בפאה נכרית הוי תגלחת ענוי נפש ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי ענוי נפש וצ"ל דה"ק כיון דאפשר בפאה נכרית אע"ג דלית ליה פאה נכרית לא הוי ענוי נפש אפי' לית לה שערות אלא דא"כ ליכא למשמע מזה מ"ש בגליון של הגמרא מכאן התיר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהם ולפי מ"ש לא משמע מכאן היתר עכ"ל ודבריו סתומין אמאי לא משמע מכאן היתר דס"ס כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית אלמא דמותר סוף דבר שדברי הרב מראשם ועד סופם מתמיהין הן והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר עליו בכל זה ומיהו יש להבין כונת הגליון מאיזה טעם הוה ס"ד דאסור ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים היה מנהגם להניחו מגולה והוה ס"ד דאסור מפני מראית העין שיאמרו שערה ממש ושער באשה נשואה ערוה ודו"ק ועיין בס' באר שבע בשו"ת סי' י"ז דף ע"ב ע"א ד"ה גרסינן בנזיר פרק מי שאמר וכו'

תוס' ד"ה נזרק וכו' שאין כאן עוד ענוי נפש דביין מותרת וכו' עכ"ל והרע"ב הוסיף עוד שיכולה ליטמא למתים וכתב עליו התי"ט דלישנא דמתניתין ט' פ"ו נקט אבל ודאי דהמניעה מלטמא למתים אין כאן ענוי נפש א"ד ע"ש ואחר המחילה לא דק דטומאת מת נמי אית לה צער כדאיתא להדיא פי"א דנדרים דף פ"ג ע"ב וע"ש להר"ן ד"ה אמרי וכ"כ ה' קול הרמ"ז ע"ש

ד"ה בד"א וכו' וקשה לישנא דאי אפשי וכו' עכ"ל ר"ל למה לי למנקט האי טעמא ותירצו כדי לתת טעם לר"ע לאפוקי ענוי קטן וה"ה דה"מ