באר משה (כריף) קה

מנ"ל לברייתא למעט גבי עצמו אפי' קלה וקלה וחמורה וחמורה אימא דוקא גבי מאב לבן משום דגלי קרא תרי קרבנו אבל גבי עצמו מהני קלה וקלה

גם מה שתירצנו דאצטריך קרא גבי אביו כי היכי דמגלה לנו וכו' וכן תירץ הלח"מ ז"ל אכתי לא הונח לי דמ"מ תרי קרבנו גבי בהמה ל"ל דלא נכתוב אלא חד וע"כ דלמעט קלה וחמורה לא אצטריך ת"ל מכ"ש מעצמו אלא ע"כ אתא למעט אפי' קלה וקלה וחמורה וחמורה וממילא נימא דגבי עצמו נמי דמיעט קרא הוי הכי אפי' קלה וקלה דומיא דאביו ולכן נלע"ד לתרץ לעיקר הקושיא דאי לא כתיב קרבנו גבי אביו הוה דרשינן על חטאתו גופה למעט קרבן אביו שהרי על חטאתו לא משמע אלא דשלל חט אחר דה"ק אותו שהפריש על חטאו ולא קרבן אחר שהפריש על חט אחר כמ"ש ה' ק"א א"כ הוה מוקמינן אקרא דמעיט חט אחר היינו שהופרש על חט של אדם אחר דהיינו אביו אבל לבתר דכתיב קרא קרבנו גבי אביו א"כ ע"כ דעל חטאתו אתא למעט אפי' באדם אחד עצמו ודו"ק נ"ל

ודע שראיתי להרב באר שבע ז"ל בסוף כריתות שכתב משם הרב קרית ספר כדברי הלח"מ דאצטריך קרא גבי אביו לגלויי לנו גבי עצמו אלא שבאר דאצטריך קרא לגלויי דאפי' מחמור לקל לא מהני דלא תימא כיון דמהני לחמור כ"ש לקל ושוב הקשה ע"ז מדקתני ברייתא יכול אינו יוצא בבהמה שהפריש אביו מן החמורה על הקלה אבל יוצא בקרבן אביו מן הקלה לקלה וחמורה לחמורה וכו' אלמא משמע דעדיפא קלה וקלה וחמורה וחמורה טפי מן החמורה על הקלה והניח בצ"ע ע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לומר דאצטריך קרא לגלויי אפי' מחמור לקל אדקשיא ליה ואמאי לא קאמר בפשיטות דאצטריך לגלויי אפי' מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה ואז לא מקשה מידי והלח"מ בסוף לשונו רמז לספר קרית ספר וכעת לא נמצא בידי

שם גמ' יכול יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה ואפי' מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה וכו' כצ"ל

רש"י ד"ה שהרי לא מעל וכו' ואי אפשר לה להוציאה לחולין וכו' עכ"ל וכ"כ ג"כ רש"י בסוף מסכת כריתות דף כ"ז ע"ב ד"ה כיון דלא מצי מיעל דאינו יכול להוציאו לחולין וכו' עכ"ל ואע"ג דאמרינן בפרק האיש מקדש דף נ"ה ע"א אין מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת וכו' אלמא משמע דאיכא מעילה אע"ג דלא נפיק לחולין י"ל התם משום דנהנה כדקתני בא חבירו ורכב וכו' אבל הכא לא נהנה ולא הוצרך רש"י לבאר זה דפשיטא דבלא נהנה מיירי אלא שרצה לשנות בלבד

לעיל ד"ה מן החמורה וכו' מחייבי מיתות לחייבי כריתות וכו' עכ"ל ק"ק דחייבי כריתות קילי מחייבי מיתות ב"ד וכ"כ רש"י בסוף כריתות דף כ"ז ע"ב ד"ה מן הקלה וכו' וז"ל כגון נדה וחלב שאין בהם מיתת ב"ד עכ"ל ובדיבורו שאחריו כתב וז"ל עבירה חמורה כגון חילול שבת עכ"ל ע"ש וא"כ היכי קרי להו מן החמורה על החמורה ודו"ק

ד"ה ת"ל וכו' שאע"פי שמעל לא כפר וכו' עכ"ל משמע מפירושו דאפי' בשוגג נמי קאמר קרא דלא כיפר ודלא כמ"ש התוס' בד"ה על חטאתו וכו' שהביאו ראיה מהתוספתא דקתני בהדיא דבמעות בשוגג כיפר ולפירש"י הא דקאמר תלמודא סוף פ"ו דכריתות דף כ"ז ע"ב אבל מעות וכו' אימא לכתחלה. נמי וכו' ה"פ אימא אפי' לכתחלה נמי כפר קמ"ל קרא דאפי בשוגג נמי לא כפר משום דקרא סתמא משמע אבל לדברי התוס' מתיישב שפיר דאלכתחלה הוא דקאי דה"ק קמ"ל קרא דלכתחילה לא כפר ודו"ק. ודע שרבינו פ"ד מה' מעילה דין ה' פסק כדברי התוספתא וכ"כ מרן ה' ב"מ שם ולא הזכיר מרן כ"מ שזה מחלוקת דש"י ותוס' הכא ע"ש והנראה דאשתמיט מניה

בא"ד שהרי מעל וכו' עכ"ל פי' ואהכי אצטריך קרא למעט ודברי מותר הם שהרי כבר כתב כן בדבור שלפני זה וק"ל

תוס' ד"ה שהרי וכו' ולא נפיק לחולין בהכי כיון שלא נהנה ממנה וכו' עכ"ל ק"ק משמע דאי נהנה הוה נפיק לחולין שהרי מההיא דפרק האיש מקדש דף נ"ה ע"א דקתני אין מועל אחר מועל וכו' מוכח דאע"ג דנהנה אפ"ה לא נפיק לחולין ולכן נ"ל להגיה וכן במקום תיבת כיון ור"ל כיון דאיכא תרתי לא נפיק לחולין וכן נמי לא נהנה אבל אי איכא חדא מנייהו ודאי מעל וק"ל

בא"ד של דם כלל הס"ד ואח"ך ד"ה לא מעל וכו' מהקדש זה להקדש אחר וכו' עכ"ל משמע מדבריהם אבל אם הוציאו מרשות הקדש לרשות אחר של הדיוט כגון שנתנו לחבירו או מכרו לו אע"פי שלא נהנה הנאת הגוף אפ"ה מעל משום הוצאה מרשות לרשות וכן משמע שכן דעת הרמב"ם פ"ו מה' מעילה דין ה' שכ' וז"ל וכן אם נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולן מעלו ע"ש משמע אפי' שלא נהנו מעלו משום הוצאה מרשות לרשות וכך דייק מדבריו ה' שע"ה ז"ל הל' מעילה דף נ"ד ע"א וע"כ משום דהוציאו לרשות הדיוט אבל הוציאו לרשות הקדש לא מעל כדמוכח סוגיא דהכא דקאמר ולא מעל ופסקו נמי רבינו שם בהלכות מעילה פ"ד דין ה' וה' שע"ה הביא דברי התוס' דפ"ב דקידושין דע"כ חולקין על רבינו וס"ל דאפילו הוציאו לרשות הדיוט לא מעל כיון דלא נהנה ולא נפיק לחולין ע"ש ולפ"ז נמצא דהתוס' הכא ע"כ מחלפא שטתייהו מדבריהם דפ"ב דקידושין וס"ל כדעת הרמב"ם והנראה ש שדברי התוס' הכא אשתמיטו מה' שע"ה ז"ל מדלא הזכירם. ועיין לחידושינו פ"ב דקידושין דף נ"ה ע"א ד"ה אין מועל וכו' ודו"ק

ד"ה על חטאתו וכפר הכהן על חטאתו וכו' עכ"ל דהכי משמע לישנא דברייתא דבתחלה נקט קרבנו על חטאתו ולבסוף נקט על חטאתו וק"ל

בא"ד ולפי זה דתוספתא משמע וכו' עכ"ל ה' אורח מישור ז"ל הגיה לפי' התוס' וכתב שהוא מחכם אחד שכתב כן על התוס' ע"ש ולפ"ז כונת החכם היינו ממה דנקטו התוס' לעיל קרא דוהביא והכא קרא דוכפר כדכתיב ונראה דאין צורך לזה כלל אלא דכוונת התוס' היינו כיון דקתני התוספתא במעות בשוגג כיפר ובמזיד לא כיפר א"כ ע"כ דנסיב קרא אחרינא דלא שייך לומר מחד קרא ותרתי ש"מ שהרי כיון דגבי בהמה אפי' בשוגג לא כיפר כיון דלא מעל ומחולק ממעות דבשוגג כיפר איך שייך למילף מחר קרא שהרי אינן שוין בדיניהם אלא ודאי דקרא אחרינא