באר משה (דנשבסקי) ב רפה

סומך ע"ז ואין חושש לתבוע מהר (ועיין נתיבות בסי' רל"ב ס"ק א' בביאורים) וא"כ במקום שלא נתן מעות הלא צריך להיות שגם אם אין אומר שלא נתרציתי, מ"מ יהיה יכולת בידו לחזור ממחילתו ולתבוע לעכב עבור אונאתו משום שבכה"ג אין כאן אומדנא ברורה, ממילא הוה זו המחילה דברים שבלב ואינם דברים ואין מועלת מחילתו בלבבו, וזה אין במשמע, וכן יש לדקדק בשהתה כ"ה שנים דאמרינן שודאי מחלה ואמרינן בגמ' שאם באת שעה אחת קודם חלות כ"ה שנים יכולה לגבות כתובתה, וא"כ אם נימא שמחילה בלב לא הוה מחילה רק היכא דאיכא אומדנא דמוכח וא"כ עד שעה אחרונה של סוף כ"ה שנים אף אם תודה שמחלה בלבה, מ"מ יהיה הדין שיש לה כתובה וא"כ יקשה לנו על תקנת חז"ל שתיקנו בשהתה כ"ה שנים שאבדה כתובתה מי מכריח לנו שהשעה אחרונה חשבה אודות כתובתה ועלתה אז על רעיונה מזה ומחלה אז כתובתה, ואטו אין מצוי הדבר ששעה אחת יתעלם ענין כתובתה מרעיונה, בשלמא אם נאמר שמחילה בלב הוה מחילה תמיד אתיא שפיר, שיש לומר ששתיקה כ"ה שנים מכריח לנו שפעם אחת מחלה בלבה את הכתובה, ושתיקה פחותה מכ"ה שנים אין מכריח על מחילה כלל, וכך שיערו חכמים וכל מדות חכמים כך הוא, אבל שזה יכריח לנו לומר שבשעה אחרונה מחלה היאך יכריח לנו, וזה אין סברא לומר כן

ולכאורה יש להקשות לפי מה שכתב הר"ן שם בפ' הנושא דאמרינן דמה שהזכירה כתובתה מועלת לבטל המחילה לגבי היורשים, וגם אם לא הזכירה רק בפני היורשים בינה לבינם לבד הוא מבטל ג"כ להמחילה, כמש"כ הבית מאיר שם באה"ע (סי' ק"א), וכתב שם שגם בהכחשה שהיא אומרת שהזכירה והיורשים טוענים שלא הזכירה היא נאמנת, משום דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום,. והנה יש להקשות לפ"ז למה לא תהיה נאמנת לומר שלא מחלה במיגו דהיתה יכולה לטעון שהזכירה להם בתביעת הכתובה, וכן הקשה הבית מאיר שם, ותירץ משום דהוה מיגו להוציא, אך דבריו תמוהין שהא במקום שמוחזק שטר בידו קיי"ל דאמרינן מיגו להוציא כמבואר בש"ך בכללי מיגו (בסי' פ"ב ס"ק א') וא"כ מאי קמיבעי להגמ' שם (בדף ק"ד ע"ב), בשטר כתובה יוצא מת"י או באין שטר כתובה יוצאת מת"י, הא מוכרח לומר שמיירי באין שטר כתובה יוצא מת"י, דאי בשטר כתובה יוצא מת"י תהיה נאמנת לומר לא מחלתי במגו דהזכירה להם הכתובה, שבמקום שטר אמרינן מיגו להוציא [ובאמת אם נאמר שמחילה בלב במקום שאין הוכחה אין מועיל יהיה אפשר לתרץ קושיא זו דיש לומר שבעיא של הגמ' יהיה גם במקום שמודית שמחלה בלבה, ורק אם נאמר שגם בשטר כתובה יוצאת יש דין הוכחת שהיית כ"ה שנים שלא תבעה שודאי מחלה מועילה המחילה שבלבה, אבל אם במקום ששטר כתובה יוצאת מת"י אין דין הוכחת מחילה בשהתה כ"ה שנים, ממילא גם אם היא מודה שמחלה בלבה אין מועיל זה, אך זה דוחק הוא לומר שמיירי הגמ' במקום שהיא מודה שמחלה ודו"ק] אמנם באמת בלא"ה תמוהין דברי הב"מ שכתב שמטעם מיגו להוציא לא מהימנא לומר שלא מחלה במגו שהזכירה, דהא היא הוה ברי והיורשים טוענים שמא מחלה ובמקום ברי ושמא סוברים הראשונים דאמרינן מיגו להוציא. ומצאתי בספר הפלאה שהעיר ג"כ בקונטרס אחרון שלו (בהל' כתובות בסי' ק"א) להאי דינא כפי דעת הבית מאיר שהיא נאמנת לומר שהזכירה בתוך כ"ה שנים, והקשה ג"כ דלהימנא במגו שלא מחלה, ורצה לתרץ מטעם מיגו להוציא, ורצה לומר שמזה הטעם אמרינן בגמ' שבשטר כתובה יוצאה מת"י לא אבדה כתובתה בשהיית כ"ה שנים, ואח"כ הקשה שם בהפלאה דהא במקום ברי ושמא אמרינן מיגו להוציא עד דמסיק אח"כ שמטעם דזה הוה חזקה אלימתא שמחלה, ע"כ לא מהני ע"ז מגו, והוה כעין מגו במקום עדים דלא אמרינן ועפ"ז תתחזק לנו הראיה דע"כ המחילה בעת שמוחלת בלבה בתוך כ"ה שנים חלה אז, דאם לא כן שנאמר שרק בסוף כ"ה שנים כשהוא אומדנא דמוכח אז חלה המחילה ומקודם לא חיילא משום שהיא מחילה בלב ודברים שבלב אין דברים, א"כ למה לא תהא נאמנת במיגו לומר שבשעה האחרונה לא עלה אז על דעתה מענין כתובתה ולא מחלה אז, הכי נאמר שגם זה נחשב לחזקה גמורה כמו אנן סהדי שבאותה שעה האחרונה הסכימה אז למחול הכתובה, ועיין בספר בית יעקב להגאון מהר"י מליסא שהוא הכריע בפשיטות שלא מהימנא האשה לומר שתבעה או הזכירה להיורשים לתבוע מהם הכתובה בתוך כ"ה שנים (ונסתר הוכחתי הנ"ל), וחולק על ההפלאה והבית ב מאיר, ולא הביא לדעתם בזה, ולדינא למעשה צ"ע איך לפסוק אם כדעת הבית יעקב או כדעת ההפלאה והב"מ, ומ"מ מסברא קשה לומר אם שבתוך כ"ה שנים לא מהני מחילה שבמחשבתה, שיחזיקו הדין על השעה האחרונה כמש"כ למעלה

אמנם נראה דאפשר לומר שמחילה שבלב שאין מועילה משום דדברים שבלב אין דברים כדעת מהרי"ט והשער משפט, רק במקום שמתגלה הדברים שבלב לאחרים שאז חלה המחילה, ונאמר שגם אם הגילוי הוא אח"כ מהני שהמחילה היא בעת מחשבתו. פירוש הדברים שכל שהדברים עתידים להתגלות לאחרים אז חל הגילוי למפרע מן עת שהיה הדבר בלבו, רק כל זמן שלא נתחרט ממה שגמר בלבו טרם שנתגלה הדבר, ולכן בשהתה כ"ה שנים, וכן בשהה בכדי שיראה לתגר או לקרובו המחילה שבלב שהיה קודם התגלות מועילה אח"כ בעת שהוא מתגלה, וע"כ שפיר מועיל המחילה גם שהיה בתוך כ"ה שנים אח"כ כשנגמר הכ"ה שנים, מ"מ הראיה מה שדקדקתי מהאי דינא של הגהת אשרי ומדברי הפוסקים שהביאו לדין זה נראה שהוא הוכחה שמועיל גם במקום שאין כאן הוכחה ברורה והגה סברא זו שכתבתי להנך דסברי שמחילה בלב אין מועיל, רק היכא דאיכא הוכחה וכתבתי שההוכחה שבסוף מועלת למפרע, יש להעיר ע"ז מדברי התוס' (גיטין ל"ב א') ד"ה מהו דתימא שכתבו שלרבא דאמר גילוי דעתא בגיטא מלתא היא הוא דוקא אם נודע הגלוי דעת קודם שבא הגט לידה, אבל אם לא נודע אותו הגלוי דעת עד אחר שהגיע הגט לידה לאו כלום הוא, כגון דהוה רהיט בתר שליח לבטוליה אך השליח חשב שמה שרהוט בתריה למימר אשור הב לה כו', וכי מבטל אחר שבא הגט לידה לפי שסבר שביד שליח הוא אגלאי מלתא למפרע דלבטולי רהיט, קמ"ל מתניתין דלאו. כלום הוא, משום דכיון שבאותה שעה שהוא רץ לא נודע לו להשליח ולא לאשה ולא לב"ד והוו להו דברים שבלב ואינן דברים כו' עיי"ש, הרי מוכח שאף שנתגלה לבסוף הדברים שבלב מ"מ אין מועיל לעשות להדברים שבלב דברים למפרע, מיהו יש לחלק ולומר דהתם בא הגלוי דעת מן הדברים שבלב בעת שאי אפשר לבטל היינו לאחר שנמסר הגט ליד האשה ע"כ בטלים המה הדברים שבלב, משא"כ כאן במחילה שבא הגילוי דעת מן הדברים שבלב המוקדמים בעת שראוי למחילה מועיל למפרע מן עת שהיתה המחילה בלבו, וכיון שאנו רואין שסברא זו עלה להגמ' לומר דמהו דתימא דאגלאי מלתא למפרע דבטולי בטליה, א"כ יכולים לומר היכא שבא הגלוי דעת מן המחשבה בעת שחזי לחול הדבר מהני גם למפרע

ובעצם הדין לענין מחילה בלב אי הוה מחילה נראה שזה היה מסופק להר"י בעל התוס' שאיתא בגיטין (ל"ב ע"א) בתוס' ד"ה מהו דתימא לאופן האחד שהביאו שם בשם ר"י אהא דלא מהני מה שבמחשבתו היה לבטל קודם הנתינה, וכתבו שם שזה הוה משום דברים שבלב אינם דברים, וכתבו שם אע"ג שאין דומה להא דקידושין משום דשם מדלא חשש לפרש כו' אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות מ"מ עשאוה כדברים שבלב, וא"כ נראה