באר משה (דנשבסקי) ב רפד

עליו רוצה לתובעו, אין יכול לתבוע כי מחילה בלב הוי מחילה. אמנם השער משפט (סי' צ"ח ס"ק א') מביא דברי (מהרי"ט בחלק חו"מ סי' מ"ה) שפוסק להדיא דמחילה שבלב לא הוי מחילה משום שדברים שבלב אינם דברים, אם לא דאיכא אומדנא דמוכח שמחל לו אז הוי מחילה, ולכן חילק הא דשהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה שאבדה כתובתה משום דאמרינן שברור שמחלה בלבה, משום דשם הוה הוכחה ברורה שמחלה, משא"כ במקום שמהימן לומר שלא מחל בלבו, גם אם באמת מחל בלבו לא הוה מחילתו כלל, אמנם הוכיח שם מדברי הרשב"א שמחילה בלב הוה מחילה, אך השער משפט האריך שם להקשות על דברי הרשב"א והכריע לדינא כדעת מהרי"ט. והנה יסוד דברי הרשב"א בקידושין שהא דאמרינן דברים שבלב אינם דברים, הוא רק במקום אשר הדברים שבלב באים להיות נגד מה שאמר בפיו סתם וכו', ומייתי הרשב"א ראיה מהא דמהני מחשבה בתרומה כו', ומהא דאומר אהא הרי זה נזיר, והשער משפט הקשה על הרשב"א בתרתי, חדא דא"כ למה בעינן שיהיה נזיר עובר לפניו כיון שמחשבתו שבלבו אין סותר לשום דבר, ועוד הקשה איך יליף הרשב"א מהא דתרומה ניטלת במחשבה, הא בהדיא אמרינן בשבועות (כ"ו ע"ב) דתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, אלו דבריו בקצרה

ולענ"ד נראה שדברי הרשב"א נכונים, ומקודם נבאר על הקושיא השניה אשר היא לכאורה חזקה מאוד, והוא דהא ודאי במקום שבעינן מצד שורת הדין דיבור כגון בנדרים ושבועות שנאמר בתורה מוצא שפתיך, ובזה נעשה חלות הדבר ובלעדי זאת אין במה לחול הדבר, ולכן הגם שדברים שבלב במקום שאין סותרים להדיבור ומעשה הוו דברים, מ"מ אין יכולים לעשות חלות הדבר בחיוב מפני חסרון המוצא שפתיו, כי היכי שבדיבור אין נגמר דבר הצריך קנין, וה"נ לגבי שבועות ונדרים הדיבור הוא הקנין שלהם, וכפי קנין להדברים הצריכים קנין, והוא כמו שאמרו בגמ' אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שהאמירה נחשב כמעשה, וע"ז אמרו בגמ' שתרומה וקדשים הוו שני כתובים הבאים כאחד, לענין ששם נחשבת המחשבה לחייב אותם ולעשות גמר וחלות הדבר כמו אם הוציאו בפיהם, ולאפוקי בכל הנדרים ושבועות אין נחשב לחול הנדר ע"י המחשבה עד שיוציאו בפיו, אבל הרשב"א בא לדון במקום שהדברים אינם באים לעשות חלות דבר, רק שבאים למעט הדבר, כמו בהא דאמר הגמ' שם בקידושין (דף נ') דברים שבלב אינם דברים שבאין הדברים שבלב למעט המכירה שלא תהיה רק על אופן זה וכל הני דמייתי שם, שכל הענינים האלו אין הדברים שבלב עושין מעשה רק ממעטין להמעשה שעשה, ובזה אין מקום לומר דבעינן דוקא דיבור פיו וזולת זה אינו, כי מה מקום להדיבור לפעול יותר מהמחשבה אם מחשבה נחשבת, וא"כ כוונת הגמ' בזה דאמרינן דברים שבלב אינן דברים, שהדברים שהמה רק בלב אין נחשבים כלל, והמה כמו שאינם כלל בעולם, ולכן שפיר דקדק הרשב"א כיון שאין נחשב כלל המחשבה למה מועיל זה בתרומה וכו' וכמו שדקדק הרשב"א שנילף משם דהוה דברים, ואין לומר ע"ז דהוו תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין למדין מהם, משום דכל ענין חידוש השני כתובים אינם רק לענין שמועיל המחשבה שיחול התרומה וההקדש ע"י זה, משא"כ בשארי נדרים ושבועות, אבל בעצם הדברים שבלב שיש להם חשיבות ואינם בטלים לגמרי בזה שפיר אמרינן למה לא נילף מינייהו זהו כוונת הרשב"א לענ"ד

ועתה ניישב גם הקושיא הראשונה של השער משפט שהקשה על הרשב"א דא"כ שבמקום שאין הדברים שבלב הותר לדיבור וכדומה הוו דברים למה בעינן כלל שיהיה נזיר עובר לפניו, ויש לומר דהא ודאי אם אין כאן נזיר עובר לפניו ואמר אהא לבדו כיון שאין כאן משמעות לנזירות בדבריו, רק מה אשר במחשבתו, זה דומה לגמר בלבו בנדרים ושבועות שאין מועיל מטעם שאין במה לחול עליו ואין שם נדר עליו, רק באומר אהא ונזיר עובר לפניו יש כאן משמעות נוטה שכוונתו לנזירות וחשוב כהוציא בפיו, ואפ"ה אם מחשבתו אהא בתענית אין חל עליו נזירות, ורק בעינן שמחשבתו יהיה לנזירות, וע"כ אם נאמר שדברים שבלב אין נחשבים כלל ובטלים המה, למה יועילו כלל להכריע את אהא שיהיה לנזירות, וכן יראה סיגנון לשון הרשב"א שהעיר מהא דנדר בחרם וכו' ונודר בקרבן וכו' שכל עיקר מה שדן הרשב"א שלא נאמר שדברים שבלב אין אנו חוששין עליהם כלל, גם במקום שאינם מתנגדים לשום דבר כלל. גם מש"כ השער משפט שהר"ן בקידושין שם חולק על דברי הרשב"א, לענ"ד נראה שאין כל כך הכרח וקצת נראה להיפך, שהרי על קושיא דנדר בחרם תירץ הר"ן דכי אמרינן שדברים שבלב אין דברים הני מילי שמה שבלב סותר דבורו יעו"ש, ואי משום שכתב הר"ן על הא דקשה מהא דאהא הרי זה נזיר דשם אין זה דברים שבלב כו' האמת קמשני שכך הוא סברת הר"ן, אבל באמת הוה מצי לשנויי כמו דמשני אהא דנודר בחרם, ומה שהביא השע"מ מהא דכתב הר"ן פ"ק דפסחים דהפקר בלב לא מהני משום שדברים שבלב אינם דברים ושם אין סותר הדברים שבלב את דיבורו, נראה לענ"ד לומר שלשון מושאל כתב הר"ן וכוונת הר"ן דשם בהפקר הא דחל בדבור בעלמא, כתבו הפוסקים דענין הפקר הוא מעין נדר שחל בדבור וזהו כוונת הר"ן שדברים שבלב אינם דברים, פירוש לענין הפקר לפי שבעינן לענין חלות הדבר דבור דוקא, וא"כ מצאנו בדברינו שדברי הרשב"א נכונים, וגם דברי הר"ן הולכים ונוטים לשיטת הרשב"א, ודאי דאית לן למיזל בשיטתיה של הרשב"א ז"ל בזה

ומעתה נחקור לענין מחילה שאין צריכה קנין, אם הוא מהדברים הצריכים דיבור כמו הפקר ונדר ושבועות, או שהוא מהדברים אשר גם מחשבה מועלת בהם, והדעת נוטה שענין תועלת המחילה שהיא מועלת גם בלא קנין אינה מצד הדיבור רק שמחילה מועיל מצד סילוק התובע את עצמו, ובאמת מצינו בכמה דוכתי שמועילה מחילה גם בלא דיבור רק מצד הוכחת המחשבה שהיה כאן מחילה, כמו הא דשהתה כ"ה שנים שאבדה כתובתה מטעם מחילה כדאיתא (בכתובות ק"ד) וכמו מה דמועיל בשהה יותר מכדי שיראה תגר גבי אונאה דאמרינן דהוי מחילה כדאיתא (בב"מ נ'), איברא דמהרי"ט המובא בשער משפט הנ"ל כתב ששם שאני משום דהוה אומדנא דמחל, ומ"מ מוכח זה בהחלט שאין מחילה חשובה מטעם הדיבור וכמו בהפקר ונדר וכדומה, דהא (בנדרים דף ז') בעי הגמ' אם יש יד להפקר ופי' הר"ן דביד מוכיח קבעי הגמ', ולכאורה למה בעי הגמ' הא לו יהא שידים מוכיחין ג"כ אין ידים בהפקר מ"מ למה לא תועיל מצד הדברים שבלבו אשר יש אומדנא דמוכח שכן הוא בלבו אלא ודאי דבהפקר ונדר בעינן דיבור דוקא וכל שבלא דיבור אין מועיל כלום לחול הדבר, ולכן בעי הגמ' על ידים אם הוה זה כמו דיבור במקום שהן מוכיחות או לא, ובמחילה לכו"ע סגי היכא דמוכח הדבר. והנה לפי שיטת מהרי"ט וההולכים בשיטתו שאימתי מהני מחילה שבלב היכא שאיכא אומדנא ברורה, וא"כ צ"ע בהא שכתב ההגהת אשרי והביאו הש"ך (בסי' רכ"ז ס"ק ד') שאם המתאנה לא נתן מעות יכול לעכב עבור אונאתו, מטעם מיגו שיכול לומר נתתי לך המעות יכול ג"כ לומר שלא נתרציתי, והנה לפ"ז ע"כ צריך לומר שהיכא שהמעות בידו אין זה אומדנא ברורה דמחל, שאם היה זה אומדנא ברורה למה היה מועיל המיגו דהוי מיגו במקום עדים. וא"כ ע"כ צריך לומר שכיון שיש לו מיגו