באר משה (דנשבסקי) ב רפב

שנמשך התנאי של חוץ מגיזותיה כו' עד שיוגמר דבר התשלומין בפועל ממש. ועפ"ז נוכל ליישב גם דברי התוס' והרא"ש בעובדא דכיפי והגם שהיה שם תשלומין אמתים מ"מ נראה שגם לפי מה שהקשה רבא מהא דשילם ולא רצה לשבע אין זה דומה לשילם ממש רק לאומר הריני משלם, והוא דרב נחמן אמר תרי מילי "הדרי כיפי למרייהו, והדרי אפדנא למריה" והטעם שהדרי כיפי למרייהו הוא משום ששילם שלא ברצונו ואטרחיה לבי דינא, ולכן לא מקנה לו, והא דהדרא אפדנא למרא הוא משום דשומא בטעות דהוה כיפי מעיקרא, וניחזי אנן אם היה הדין שגם באטרחיה לבי דינא מקנה ליה שבחא והוה שבחא דיוקרא דכיפי שייך להנפקד, אפ"ה האפדנא הדר למריה משום דשומא בטעות הוא דהוה כיפי מעיקרא, דאי לא תימא הכי למה ליה לרבא לומר הטעם דלא אהדר ליה רב נחמן משום דאטרחיה לבי דינא תיפוק ליה שכאן בטל התשלומין משום דשומא בטעות הוה ואין כאן תשלומין כלל, וצריך לומר שהטעם הוא משום הא דאמרינן שומר חנם כיון דאמר פשעתי בה מקנה ליה כפילא משום דאי בעי פטר נפשיה בשקר גם קודם תשלומין, ולכן כאן כיון שנאבדו הכיפי ממנו והנפקד הודה שבפשיעתו הוא במה דאמר לא ידענא היכא אותבינהו, הגם שתשלומי האפדנא הוה שומא בטעות, מ"מ השבח שייך לו מטעם אמירתו שפשע, וכיון שאין כאן רק דין אומר הריני משלם ולא שילם ממש, ולכן שפיר דקדקו התוס' ששבחא של יוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא, דאילו היה זה שבחא דמגופא לא היה שייך כלל להנפקד שאין כאן רק דין אומר הריני משלם ולא שילם ממש, שהתשלומין בטלים משום דהוה שומא בטעות דהא הוה כיפי מעיקרא

הן אמת שראיתי בשמ"ק שהביא בשם הריטב"א והרמב"ן שמפרשים הא דהוה שומא בטעות לא משום שהכיפי היה ברשותם, רק כיון שנמצאו הכיפי והכיפי באמת הדרי למרייהו שלא קנאן הנפקד משום דאטרחיה לבי דינא, ולכן הוה שומא בטעות לפי שאין עליו חיוב ממון כיון דהכיפי הדרי למרייהו, וא"כ קושית רבא שרצה להקשות על דברי רב נחמן מהא דשילם ולא רצה לשבע יהיה זה קושיא אתרתי מילי דאמר רב נחמן הדרי כיפי והדרי אפדנא שזה תלוי בזה, שאם נאמר שהכיפי ושבחן שייך להנפקד ממילא תשאר שומת האפדנא באמת שלא תהיה שומא בטעות וא"כ לפי קושית רבא הוה כאן תשלומין גמורין ולא רק אמירה של הריני משלם, אך השמ"ק כתב שרש"י והר"ח לפי גירסתינו "דהוה כיפי מעיקרא" חולקים ע"ז ולדבריהם השומא בטעות הוא משים שהכיפי היו בבית, וא"כ לפ"ז נשאר הוכחתי שגם לפי הס"ד דרבא שרצה להקשות מהא דשילם ולא רצה לשבע הוה שומא בטעות דהא הוה כיפי מעיקרא, ואפ"ה רצה רבא לומר שהשבח מכיפי יהיה שייך להנפקד משום דהוה כאומר הריני משלם במה שאמר פשעתי, והתוס' והרא"ש סברי ג"כ.כגירסת רש"י והר"ח ופירושם ולכך הוכרחו לומר דיוקרא דכיפי הוה שבחא דאתא מעלמא, וכן הוא מפורש בלשון הרא"ש דהא הוה כיפי מעיקרא

ודע שיש להעיר ע"פ שורת הדין לולא הסברא דנעשה כאומר לכשתגנב כו', וכן לדידן היכא דאטרחיה לבי דינא שבזה אין אנו אומרים נעשה כאומר לו וכו' ואם נמצא הגנב שייך תשלומי הכפל וקרן הגניבה הכל להמפקיד, וגוף הדבר של המפקיד הוא מאיזה גדר יהיה השבת הקרן ששילם הנפקד להמפקיד הא יכול לומר לו המפקיד אתה בדין שילמת לי שהרי אז לא היה הפקדון בידך להשיב לי ומה שגביתי עתה מהגנב הקרן של הגניבה הוא שלי, שאתה לא קנית אותהה בשלמא לגירסת הרמב"ן וסיעתו דשומא בטעות הוא "דקה הדרי כיפי, ולכן שפיר אמרינן שכל שנמצא קרן הגניבה מתברר למפרע שהתשלום היה בטעות וצריך להחזיר התשלום שקבל מהנפקד בחזרה, אבל לגירסתינו שהטעות הוא רק משום שהכיפי היו בבית אבל במקום שנגנבו ואינן בבית גם כשהדרי אח"כ אין התשלום בטעות, וא"כ יש לדון באיזה זכות יבא הנפקד ששילם כבר להמפקיד, לגבות הקרן ששילם הגנב להמפקיד מצד שורת הדין, וזה אין סברא לומר שיקח שתי פעמים תשלומי קרן מן השומר וגם מן הגנב, וצריך לומר שמוטל עליו חיוב להחזיר לו מה שלוקח מן הגנב, על מה שקבל ממנו התשלומין. ונראה לענ"ד לומר ע"ז ביותר ביאור שודאי מדינא התשלום הוא כיון שמשלם עבור הדבר שנגנב או שנאבד וכדומה נחשב שמקבל התשלומין מקנה לו עבור זה מה שקבל ממנו התשלומין את הדבר ששילם עבורו הגם שהוא לא קנה את הדבר שנגנב מצד שאין ברשותו מ"מ הוא מקנה לו עבור דמי התשלום שקבל ממנו. והנה בכל הקונים דבר שאין ברשותו שלא חל הקנין שניהם יכולין לחזור בהם הן הקונה והן המוכר היינו הקונה נותן המעות לדרוש מעותיו בחזרה, והמוכר להחזיר לו המעות ולבטל המכירה, אמנם כאן במקום ששילם שהיה מחויב אז לשלם, הקונה הוא הנפקד הוא סילק עצמו בזה בהתשלומין מה שהיה מחויב ואין יכול לחזור מזה מפני שהיה אז מחויב מן הדין לשלם, והמקבל התשלומין בידו הברירה לחזור ולקבל החפץ מן הגנב או האבוד, ולהחזיר המעות שקבל, או שישאר החפץ להמשלם כפי מה שהקנה לו. ונראה לענ"ד שיש עוד להעיר נפקא מינה לדינא בין שני הגירסות, אם החפץ ששילם השומר עבורו נמצא והוזל מן המקח ששילם לו הנפקד עבורו, שלפי גירסת הרמב"ן וסיעתו "דהא הדרי כיפי" וא"כ כל שהדר הגניבה למריה גם כשהוזל אח"כ, אעפ"כ מחויב להחזיר לו כל התשלומין שהרי התשלום היה בטעות, כל אשר אח"כ נמצא, משא"כ לפי גירסתינו שרק היכא שהיה בבית אז הוה תשלום בטעות [ובזה גם אם הוזל צריך להחזיר התשלומין] משא"כ אם נגנב באמת ולא היה הפקדון בבית הנפקד והתשלומין הוטל עליו ע"פ דין ממילא אם הוזל אין יכול הנפקד ששילם רק לקח את הפקדון הנמצא תמורת דמיו, ומה שהוזל אין לו בזה שום טענה על המפקיד [הגהה ופסיגטן לשון הרמב"ם נראה שדעתו כגי' של הרמב"ן שכן הוא לשון הרמב"ם (בפ"ח מהל' שאלה הל' ג') אבל אם הודה שפשע כו' ולא נתן עד שכפוהו ב"ד יחזור לבעלים כמו שהוא ומחזירים לשומר הדמים שקבל ממנו ואם כלים או קרקע גבו ממנו מחזירים לשומר כלים כו', ומעיקרא קאמר ואח"כ הוכר הגנב מוכח שגם בגניבה הדין דהוי שומא בטעות כשנמצא הגנב וגבו ממנו גוף הגניבה, וגם מדחשיב האי דינא דשומא בטעות במקום דאטרחיה לבי דינא משמע דאם לא אטרחיה לבי דינא אין כאן שומא בטעות, והוא משום שקנה עבור זה את החפץ שנגנב וכמש"כ לעיל]

והנה ידידי הגאון הנ"ל כתב להוכיח שדעת התוס' הוא כהרמב"ם שגוף הפקדון חוזר לבעלים, דמנ"ל להתוס' להוכיח דיוקרא הוה שבחא דאתא מעלמא דלמא יוקרא הוה שבחא דמגופא, והא דקשיא ליה לרבא משילם וכו' הוא על מה דאמר רב נחמן דהדרי כיפי למרייהו עכ"ד, ולדעתי אין כאן הוכחה מתרי טעמי חדא מדנקט הגמ' במלתא, ואייקר משמע שהחקירה בדינא היה על יוקרא דכיפי וזהו דחדית רב נחמן דהיוקרא שייך לבעל הכיפי, וע"ז הקשה רבא שנית דע"כ צריך לומר שמה שהיו דנין והא דקשה ליה לרבא הוא על היוקרא, דהא אמרינן דשומא בטעות הוה דהא הוו כיפי מעיקרא א"כ הא נוח לו יותר שהאפדנא ישאר של הנפקד והכיפי תיהדר למריה, ומעות אחרים לא היה להנפקד שהרי לא שילם, וא"כ אם נאמר שעל היוקרא לא היה קשה לרבא משום דהוה שבחא דאתא מגופא ודאי דלא היה קשה ליה על חזרת הכיפי, וגם לפי ההוה אמינא משום דשומא הדר הרי חזינן דנוח לו שיחזרו לו האפדנא ויתן להמפקיד הכיפי וזה פשוט גם מה שהעיר הרה"ג הנ"ל למה להו להתוס' למימר דלהכי לא דמי יוקרא לגיזות וולדות דאותו שבת ניכר