באר משה (דנשבסקי) ב רעט

שהזיק האחרון לראשון, ויגבה הראשון מן האחרון עשרה דינרין מותר חצי נזקו לקתה מדת הדין, שהרי האחרון אין לו לשלם רק כ' דינרין כפי שויו שהתם אין משלם אלא מגופו, והראשון שהכחישו שמונים, להאחרון עדיין שוה מנה והאחרון יכול לאשתלומי מיניה חצי נזקו שהוא ארבעים, ולפיכך דין הוא שנוציא עשרים נגד עשרים מאי דאיכא לאשתלומי מהדדי כו' יעו"ש, ומדדייק הנימוק"י כה"ג ולא כתב סתמא כגון שאחד שהיה שוה מנה הזיק לחברו ששוה ר' במנה והשני להראשון בשמונים שלא שוה רק כ' שהדין כך, ורק כתב הנ"י דווקא באופן זה שהשור שהוזק בשמונים ונשאר בשויו כ' הוא היה השני בהיזיקו להראשון במנה, ובאמת אדרבה שכיח לאשכוחי שהחזק יזיק להחלש ביותר והיה לו לכתוב שהשור ששוה ק' לאחר הנזק הזיק להשור ששוה ק' בשמונים ונשאר רק כ' בשויו, ומדדייק רק לכתוב בכה"ג שהשור שניזק ונפחת שויו עד שאין שוה רק כ' הוא היה השני שהזיק להשור ששוה מאתים והזיקו במנה, מכלל דס"ל שדינו הוא דווקא בכה"ג שבעת שנגח להשור שוה מאתים בק' אז לא היה שוה רק עשרים אבל אם ההיפך שהשור שוה ק' הזיק להשור שוה ר' במנה, ואח"כ הזיקו השור הניזוק ששוה לאחר שניזוק ק' להשור ששוה ק' בשמונים ונשאר רק בשיווי של כ' מ"מ חזי לאשתלומי מיניה כל החמשים שמגיע לשלם מחמת שהזיק מתחלה להשור שוה ר' בק' ואז היה שוה מנה, ואח"כ כשהוזק מאת השור הניזוק בשמונים ויקח ממנו ארבעים בצירוף שיווי שלו עשרים ישנו להשור ששים דינרין ויקח הניזוק הראשון מזה את החמשים המגיע לו, וינכה לו ארבעים שחייב לו ויתן לו עשרה המותר דהמעות שצריך לשלם לו עבור נזקו חשוב ג"כ כגופו, והנימוק"י בעצמו ס"ל בריש פ' מי שמת כשיטת הרמב"ן שהמוכר נכסיו שירש מאביו הן קרקעות והן מטלטלין אין גובה מהמעות אפילו לדידן דאית לן שגובין מן המטלטלין משום דלאו הני זוזי שביק אבוהון, וא"כ ה"נ היאך גובה חצי נזקו מן המעות שצריך השני לשלם להראשון הא אין זה גופו, וא"כ קשה אהדדי

ונראה לענ"ד לומר שיש חילוק היכא שמוכר הנכסים שנשאר מאביו שמפקיע השיעבוד וכוונתו למכור שיהיה המעות לו, אין חל על המעות שום שיעבוד משום דהני מעות לא שביק אבוהון, משא"כ בנידון של החצי נזק שהוזק אח"כ כיון שחיוב תשלומין חל ממילא ושום אדם לא הפקיע זה, שפיר חשיב כגופו, ועפ"ז אתי שפיר טפי שדברי התוס' שכתבנו לעיל בדברינו שבב"ק (דף ט' ע"ב) אינם מנגדים לדברי התוס' בכתובות (צ"ז א') משים ששם בכתובות לא הפקיע שום אדם השיעבוד מן מעות המכירה שהרי היורשים לא מכרו ולא נתכוונו לזכות בעצמם בעת המכירה להמעות, ולכן שפיר חל על המעות שיעבוד החוב אם היה הדין שנגבה מן המטלטלין רק לפי שאין גובין מן מטלטלין וזה נחשב כנעשה מטלטלין ממילא, ולכן מדינא דגמ' אין גובין חובות מזה מפני שמטלטלין דיתמי לא משתעבד לבע"ח ולכתובה, ולדידן בכה"ג היה גובה מהן לבע"ח ולכתובה משא"כ בב"ק שהוא מוכר בכוונה להשור, באופן שיהיה המעות לעצמו נפקע השיעבוד מן המעות, פירושו שלא חל מתחלה על המעות שום שיעבוד והיורש זיכה בהמעות, ואין נחשב זה במקום השור, אבל במקום שהוזקו נכסיו מאחר, אז התשלום שיצטרך המזיק לשלם להניזק נכנס בדין של גוף הדבר שניזק, והשיעבוד שהיה על עצם הדבר חל אח"כ גם על התשלום ודו"ק

יא) ומדי דברי בענין זה אמרתי אכתוב מה שיש להעיר בדברי הר"ן שכתב בכתובות בפ' אלמנה ד"ה אמר להו, שכתב שם אהא דאמרינן בגמ' מוכרת עד כדי כתובתה שעצה טובה קמ"ל שלא תמכור הכל לצורך מזונות, שאם תעשה כן אפשר שיבוא בע"ח מלוה בשטר ויטרוף הדמים מיד הלקוחות ואינה יכולה לחזור לטורפן מחמת כתובתה דהוה לה מטלטלי ולא משתעבדי לכתובה כו' יעו"ש, ואני תמה בזה הא כמו שאינה יכולה לטרוף המעות לכתובתה המוקדמת מהמעות שביד הלוקח מפני שמטלטלין לא משתעבדי לכתובתה הא כמו כן גם המלוה בשטר לא יוכל לטרוף מן המעות שביד הלוקח משום דמטלטלין נינהו ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, דזה מוכח דהר"ן סובר שמטלטלין שבאו ממכירת הקרקע שיש לזה דין מטלטלין דיתמי וא"כ איך יכול לגבות מהמעות המלוה בשטר הא זה דמי למה שאמרו בפסחים (דף ל"א) בהא דראובן שמכר שדה לשמעון וכו' דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבון גבך ומטלטלי טלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. ונראה לענ"ד לישב זאת והוא דהתם ש שאביהם מכר השדה ולכן הגם שהבע"ח יכול לטרוף השדה, מ"מ המעות לא יוכל הבע"ח לגבות אותם משום שהמה הוה מטלטלין כיון שאינו טורף להשדה ועצם המכירה נשארה, משא"כ כאן שהאלמנה מכרה אמרינן כל שבא מלוה בשטר המוקדם לחוב של המזונות שפיר יכול לומר כיון ששטרי מוקדם ודין גביית השדה שייך לי אני הנני משאיר המכירה שמכרה האלמנה לחובי ומקבל אני המעות תמורת המכירה, יען שמכירתה היא בתורת שליח ב"ד וחשבינן לה למכירה למה שראוי להמכר לפרעון חובות, והא שאין יכולה לגבות לכתובתה מהמעות, הוא מצד כיון שהיא מכרה את השדה והמכירה מצידה קיימת, דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה וא"כ המכירה נשארה בתוקפה מצידה, ורק באו מעות מן המכירה והמעות נשארו מטלטלין, ולכן אין יכולה לגבות לכתובתה משום שחשוב מטלטלי דיתמי כי היא אין יכולה לשנות המכירה שתחשב לכתיבתה, ובאמת בנידון זה הבע"ח הוא מוכרח לקח המעות דווקא מהלוקח, כי אם לא היה גובה המעות רק עצם השדה אז לא היה נשארה אצלו השדה, שהרי האשה היתה טורפת מן הבע"ח השדה דמה שהיא מכרה השדה למזונות בדין שהיתה יכולה לטרוף אח"כ לכתובתה, רק משום דאמרינן אחריות דנפשה קבלה עליה, וא"כ זה דומה למה שאמרו לעיל בגמ' (דף צ"ה), באשה שכתבה ללוקח דין ודברים אין לי עמך, שהשניה מוציאה מן הלוקח והראשונה מן השניה והלוקח מן הראשונה וכו' עד שיעשו פשרה, וה"נ כן היה אם הבע"ח יטרוף השדה שנמכר למזונות מן הלוקח ואז תטרוף האשה עבור כתובתה המוקדמת מן הבע"ח והלוקח מן האשה פני שהיא מכרה לו ואחריות דנפשה קבלה עליה, אבל כשבא על המעות, ובעלת הכתובה כיון שהיא עשתה מן השדה שנמכרה למזונות מטלטלין, היינו שעשתה מזה מעות אין יכולה לתבוע מהם, משא"כ גבי הבע"ח כיון שהוא לא מכר חשבינן עתה כאלו המעות עומדים במקום הקרקע וגובה מזה, זהו הנראה לענ"ד בדברי הר"ן, והוא דבר חדש. אבל זה מוכח מדברי הירושלמי (בפ' אלמנה הל' ג') ר' יוסי אומר מוכרת סתם ובזו כחה מיופה באת מלוה בעדים אומרת למזונות מכרתי, באת מלוה בשטר אומרת לכתובה מכרתי מכל זה מוכח שאם בא מלוה בשטר ותאמר שמכרה למזונות אז יגבה המלוה מן המעות שביד הלוקח. עור נראה לענ"ד לומר באופן אחר, שהענין שנחשב דמי המכירה מן הקרקע למטלטלין הוא מועיל לגבי דידה שמכרה למזונות, וכן מועיל לגבי בע"ח של אביו, רק מה דחיישינן כאן הוא מטעם אחר כיון דהבע"ח יכול לטרוף השדה, והוא הלוקח יבא לפצות את הבע"ח שלא יטרוף ממנו השדה בהמעות שיש ת"י, כיון דקיי"ל ארמלתא דזבין אחריות איתמי, וכיון דהחוב נעשה עתה אמרינן שהחוב של פיצוי אחריות מהמכירה שנעשה אחר מיתת המורישם ע"י היתומים או ע"י ב"ד שבאים בתורת בעה"ב על מעות היתומים או האלמנה שיש להם כח זה חשוב זה חוב חדש וחל גם על המטלטלין שנעשה ממעות מורישם, וכיון שבידו הוא יכול לעכב לצורך פיצוי של המכירה שבאו לטרוף ממנו, הא זה דומה לבע"ח הרבה שבאו על