באר משה (דנשבסקי) ב רעח

הרא"ש והרמב"ן ז"ל שכל שמוכר מהנכסים גם לדידן שמטלטלי דיתמי גובין מהם לבע"ח, מ"מ אין גובה מהמעות, אך מה שהוצרכו התוס' לתן טעם שלכך אין גובה ממעות הנשאר ממה שמכרה למזונות על חוב כתובתה משום דמטלטלי נינהו הא בלא"ה אין גובה מהן משום דלאו הני מעות שבק אבוהון, יש לומר בזה דהני מילי דאמרינן שהמעות המה של היורשים ולא חשיבי נשארים מאביהם, הוא דווקא במקום שהיורש בעצמו מוכר והוא מוכר אדעתא שהמעות יהיה שייך לו, לכן שפיר נפקע בעת מכירת הקרקע של אביו שהיא משועבדת לפרוע ממנה חובות הבע"פ משום שאין גובין מנכסים משועבדים, והמעות נכנס ברשות היורשים ומעולם לא היה למורישם שום זכות על המעות אלו, משא"כ בהא דכתובות (דף צ"ז) ששם מכרה האשה בעצמה לצורך המזונות המגיע לה, וא"כ המעות עמדו בעת מכירתם למען שיפרעו מהם חיוב המזונות וא"כ המעות לא נפקעו מרשות המוריש, ולכן לולא זה שנעשו מטלטלים אשר הדין דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו לבע"ח וכתובה, היתה שפיר גובה כתובתה מהם, משא"כ היכא שהיתומים מוכרים קרקעות אביהם אשר כל זמן שלא גבה אותם הבע"ח המה בחזקת של היורשים וכשמוכרים את הקרקעות על דעת שהמעות שיהיה שלהם, וא"כ מעולם לא נכנסו המעות בענין שיעבוד ע"כ המעות המה שלהם ואין עליהם שום שיעבוד משום דלאו הני מעות שביק אביהם, ויכול להיות שהתוס' ג"כ מודו לסברת הרא"ש והרמב"ן וכנ"ל

ח) ועתה נשוב לחקור לענין הנדון שלנו אשר נסתפקנו בתחלת (אות ב') בענין השור תם שאחר שהזיק אם הוזק אח"כ מאחר אם אותם הדמים שלוקח חשובים כגופו ויהיה זה שייך להניזק לגבות מהם, או לא חשוב זה כגופו של שור וכן יש להסתפק אם בעל השור המזיק מכר את השור לאחר באופן שא"א לגבות מן השור אם מהדמים שלקח בעל השור המזיק יש להניזק לגבות מהם או לא, והנה לר' עקיבא דאמר יוחלט השור והשור חשוב כאלו הוא השור של הניזק, אין לו שום ספק בזה כיון שהוא שור שלו ממילא המעות. שלקח עבור השור הן מצד המכירה והן מתשלומי נזקו שקבל מאת שהזיקו שייך זה להניזק כפי החלק שיש לו בהשור, אך במה אנו מסופקין אליבא דר' ישמעאל דאמר יושם השור ורק שיעבוד יש להניזק עליו לגבות מגופו, אם חשיבי המעות כגופו של השור או לא והנה התוס' כתבו מפורש (ב"ק מ' ע"ב) ד"ה הוה, בשלמא לר' ישמעאל דאמר בע"ח הוא ניחא דאיכא למימר דהוה אכלנא ליה התם או מזבנינא ליה ולא הוה אלא כמזיק שיעבודו של חברו ופטור, וא"כ מוכח שאין צריך לשלם לא עבור מה שנהנה מן הבשר ולא עבור המעות שלקח מן המכירה לשלם לו להניזק כי אין זה גופו, וא"כ יש לומר לכאורה שגם המעות שלקח עבור הנזק ג"כ אין צריך לשלם זה להניזק שאין זה גופו, ולכאורה יהיה תלוי דין זה בהך פלוגתא דרבוותא שהבאנו לעיל שלדעת הרא"ש והרמב"ן שכל המעות הנלקח עבור מה שנשאר מאביהם אין גובין מזה לבע"ח דלאו הני מעות שביק אבוהון בודאי כל המעות הנקח מן השור אינם נחשבים כגופו של שור, אמנם לדעת רש"י שכתבנו לעיל שהמעות חשוב כגופו של קרקע ה"ה דגם המעות הנלקח עבור תשלום נזקי השור כשישנם ביד המזיק חשוב כשור גופו ויגבה מהן הניזק, ולדעת התוס' שהבאנו לעיל שחשובים המעות שהמה של המוריש רק שירד עליהם דין מטלטלין, יש לומר שחשובים כגופו של דבר הנמכר, רק מה שנחשב כמטלטלין משום שזה דומה כאלו גוף המחובר נעשה אח"כ מטלטלין ולכן הכא יש לומר שחשוב זה כגופו של שור, אך ע"פ זה יהיה סתירה בדעת התוס' שמכתובות הוכחנו דעת התוספות שחשובים מטלטלין של המוריש, ואלו הכא בב"ק (מ' ע"ב) מבואר בדבריהם שהמעות שלוקח עבור המכירה של השור אין גובה מהן הניזק, ומיהו יש לומר להשוות שיטת התוס' שהמעות שלוקח עבור תמורת הדבר הנמכר אין נחשב כגוף הדבר הנמכר, רק מש"כ התוס' (בכתובות צ"ז) דהוה מטלטלין ולא משתעבדו לכתובה, ולולא זה נחשבים המה של המוריש, יש לומר שבאמת אין נחשבים כגופו רק לפי שבא מסיבת דבר של המוריש חשבינן זה לנכסי המוריש, והמה נחשבים כמו שבא איזה זכות לאחר מותו של המוריש להמוריש שאם הדין שנוטל בראוי, בע"ח גובה מזה, ומ"מ גופו אין זה נקרא רק שהוא מעות של המזיק, ומעתה יש לדון לענין התשלום נזק שלוקח עבור השור המזיק שניזוק אחרי שהזיק מקודם לאחר, אם חשוב זה כגופו שיגבה מזה הניזק הראשון או לא

ט) ונראה לענ"ד להעיר ראיה שדמים הבאים מן מכירת הדבר אין נחשב כגוף הדבר, מהא דאיתא בערכין (דף כ' ע"ב) באומר שור זה לכשיבואו דמיו יקדשו ופריך שם הגמ' והא אין מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתוס' הביאו זה בגיטין (דף ס"ו ע"א) ד"ה דמי חמרא, ואם נאמר שדמים הבאים מן מכירת הדבר נחשב זה כגוף הדבר למה יחשב זה דבר שלא בא לעולם, הא השור ישנו בעולם, וניחזי אנן אם הקדיש את השור לאחר זמן כשיהיה הזדמנות זו, הלא ודאי דחל הקדש שכל שיכול להקדישו עכשיו יכול להקדישו לאחר זמן, וה"נ נימא במקדיש דמי שור לכשיבואו דמיו, נאמר שזה מקרי מקדיש שור זה לאחר זמן ויהיה חל ההקדש, ולמה קרי הגמ' לזה דבר שלא בא לעולם, אלא רואין אנו מזה שדמים שבאים עבור איזה דבר מקרי זה דבר אחר, ולא הגוף הראשון. ומ"מ יש לדון על ראיה זו, דבלא"ה יש להבין דברי הגמ' למה קרי הגמ' זה דבר שלא בא לעולם ואין יכול להקדישו הא קיי"ל כל שבידו לא מיקרי מחוסר מעשה וכיון שבידו למכור השור הזה בכל עת שירצה ויבואו דמיו, ולמה לא יחול ההקדש על דמי השור לכשיבואו, ונראה לענ"ד לומר בהסברת הדבר משום דענין הקדש הוא חלות על גוף הדבר שם הקדושה שנעשה הדבר קדוש, וא"כ באומר לכשיבואו דמיו יקדשו, הכונה היא שהדמים שיבואו לאחר שימכור השור ויבואו דמיו יקדשו אותם הדמים, וע"כ שפיר נאמר שאותם הדמים הוי דבר שלא בא לעולם, וע"כ לא נוכל לבוא על הדמים מטעם שבידו למכור השור בכל עת שירצה ויקח הדמים עבורו, מ"מ אותם הדמים שיבואו שמקדיש עתה אותם, המה אין בידו, דכי בידו לקח אותם הדמים עבור שורו בכל עת שירצה, כי זה ביד הקונה תלוי שירצה לקנות ולתן אותם הדמים, וביד המוכר הוא רק להשיג עבורו דמים ולא אותן הדמים, והקדש צריך לחול על דבר פרטי מסוים, וזה אין בידו לכן שפיר הוה לא בא לעולם. ומעתה אין לזה דמיון למה שאנו דנין אם דבר הבא תמורת השור כגופו דמי, שיש לומר דאין הכי נמי שכגופו חשיב לענין כל החיובים, מ"מ כיון שאותו הדבר הוא דבר שאינו בגופו של השור או דבר אחר הנמכר, רק בא ממקום אחר לא נתברר מקודם מה שיבאו תמורת הדבר שישנו לפנינו מקרי שפיר דבר שלח בא לעולם, ולכן דמי שור או דמי חמרא הוה דבר שלא בא לעולם אבל לענין דידן אין מכאן ראיה:

אמנם מדברי הנימוקי יוסף נראה לענ"ד להוכיח שתשלום הנזק שלוקח עבור המזיק שניזוק אחרי שהזיק הוא חשוב זה כגופו, שהנימוק"י כתב במשנה דשני שוורים תמין כו' וזה לשונו, וראוי שתדע דכי אמרינן משלמים במותר חצי נזק דווקא במאי דיכולים לאשתלומי מהדדי, דחזינן שיעור מאי דאית ליה לכל חד לאשתלומי מחבריה, כגון אם שור תם שוה מאתים נגח לשור תם שוה מנה והכחישו שמונים, וחזר האחרון והכחישו לראשון מנה, אם נאמר נוציא ארבעים שחייב הראשון חצי נזק כנגד ארבעים מן החצי נזק שחייב האחרון הוא חמשים מחצה מן המנה