באר משה (דנשבסקי) ב רעז

זה שיחשבו כקרקע כאותו הדבר שהיה מקודם שחל ע"ז השיעבוד, זאת אין אנו דנין כן משום דמ"מ מילתא אחריתא היא רק חשובים שנשארו מאביהם שהרי באו מן דבר שהיה של אביהם וראוי אין נחשב משום שאפשר לעשות אותן תמיד למכור הנכסים ולקח עבורם מעות ובעצם מה שחלוק חיוב מזונות מחיוב כתובה ושארי חובות, זה נוכל לומר גם לשיטת התוספות כמש"כ לעיל: **(הגה"ה אחרי שכתבתי כל זה מצאתי בירושלמי כתובות פרק ח' הלכה י' אהא דמחוברין לקרקע שאם קדם היורש ותפס מוציאין מידו ומסיים שם ותני כן אילנות וקצצום זקנים ונערים מוציאים מידן ועיין שם כל הסוגיא בירושלמי ובפי' הקרבן עדה שפירושו מחוור יותר מפי' הפ"מ שם, וא"כ חזינן שם דעת הירושלמי ששם גבי יבם לא מהני מה שעשה המחובר למטלטלין ומוציאין מן היבם, אמנם לגבי בע"ח בכה"ג משמע מן הירושלמי שאין מוציאין מן היורש אם קדם ותפס, היינו שנעשו מטלטלין ותפסן היורש רק ביבמה מפני שהורע כחה שכתובתה רק על נכסי בעלה הראשון יפה כחה לענין זה, והוא כעין מש"כ לעיל שיש לומר שגבי יבם שאני שחזקו כחה שכל מה שחל ע"ז שיעבוד לא נפקע גם אח"כ כשנעשו מטלטלין. אמנם גבי בע"ח יש לעיין אם כשנעשו מהמחובר מטלטלין אם גובין מהם לפי דינא דגמרא, שי"ל דוקא אם תפס היורש אז אין מוציאין לבע"ח, אבל כשלא תפס יכול הבע"ח לגבות מזה גם כשנעשו אח"כ מטלטלין, וכן משמע מירושלמי הנ"ל ודו"ק

)** ו) ובעצם דין זה שכתבנו אם מן הדין נגבה חובות על פה הנשארים על היורשים מן המעות שבאו ממכירת קרקעות כשישנו המעות בעין, נראה לדקדק במה שמצינו בגמ' שרב אסי אמר ר' יוחנן חידש לנו הדין, שאמר יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, ויש לעיין מהו החידוש שהשמיענו, אם זה הדין שהמכירה קיימת ואין טורפין מהם למזונות הבנות, זה הלא הוא משנה מפורשת אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים (גיטין מ"ח ע"ב), ואם נאמר דהוה אמינא דהא דאין מוציאין מנכסים משועבדים למזון האשה והבנות הוא דווקא אם האב מכרן אבל היורשים אין להם רשות למכור מה שמשועבד למזון האשה והבנות והו"א דיכול לטרוף ממה שמכרו הם, הא נמי רבי אמרה להאי דינא (כתובות ס"ט ע"א) שהשיב לרב בהא דשלח ליה האחים ששיעבדו מהו והשיב לו רבי בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות, וא"כ מאי חדית לן רב אסי בשם ר' יוחנן בדינא של האחים שמכרו בנכסים מועטים שמה שמכרו מכרו, ולכאורה רציתי לומר שלפי שיטת רש"י יהיה החידוש דמה שמכרו מכרו ואין נגבה מהמעות שלקחו ממכירת הנכסים לצורך מזונות, שבשארי חובות הוה הדין שצריך לשלם להבע"ח מהמעות שלקחו מן מכירת הקרקעות המשועבדים לפרוע מהם חובות אביהם, ואלו בתקנתא דרבנן של נכסים מועטים כל שאין לפנינו אותם הנכסים ממש נפקע שיעבודם מהם ולא חל על המעות שלקחו תמורת הקרקעות, אך באמת לישנא דהאי מימרא מה שמכרו מכרו לא משמע הכי, רק שעיקר הרבותא הוא שהמכירה קיימת והבנות אין יכולות לבטלה, וכן משמע בגמ' פ' הנושא (ק"ג ע"א) דמקשינן מינה על דינא של הא דיתומים אין יכולים למכור מדור האלמנה ואם מכרו לא עשו ולא כלום, ופריך בגמ' מאי שנא מהא דאמר רב אסי אמר ר"י יתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, משמע שעיקר חדושא הוא מה שהמכירה נשארה בקיומה והבנות אין יכולות לבטלה, וא"כ צ"ע מה שדקדקנו הא רבי אמרה מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות

ולכן נראה לענ"ד שמה שאמר רב אסי אמר ר"י האי דינא דיתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו, עיקר הרבותא אע"פ שכאן על המעות אין חל שיעבוד לגבות מהם דמי מזונות וכמש"כ מקודם וא"כ מבטלים תקנת חכמים בהחלט ולכן בכה"ג ודאי שלכתחלה אין לו שום רשות למכור ולעקור תקנת חז"ל, וא"כ לכאורה היה ראוי שיהיה הדין בזה כי היכי דאמרינן בכתובות (פ"א ע"ב) כל היכא דאמור רבנן לא ליזבון אי זבין לא הוה זביני, ולכן אין דומה לכל המכירות של היורשים שיש עליהם מלוה ע"פ אע"פ שמפקיעין השיעבוד ע"י המכירה, מ"מ כיון שמן המעות מחויב לפרוע לא מיעקר בהמכירה תקנת חכמים וממילא אח"כ גם כשכילה את המעות ואין טורף ממשעבדי מ"מ נשאר המכירה קיימת, משא"כ במקום שאין חל השיעבוד על המעות ואין ממה לתן מזונות משארי נכסים כמו בהא דנכסים מועטים, והבנים אין להם זכות בהנכסים מועטים לקח לעצמם, וא"כ במכירתם מיעקר תקנת חכמים וראוי היה להיות שעבור זה תהיה בטלה המכירה, ואעפ"כ השמיענו ר' יוחנן שגם באופן זה אפ"ה מה שמכרו מכרו, ולכן מקשה מינה הגמ' אהא דמדור אלמנה ששם יש לה מתקנת חכמים זכות להיות בהמדור גופה ואין להם רשות לשכור דירה אחרת עבורה ולכן הוה הדין שאין להם רשות למכור ואם מכרו בטלה המכירה, משום שמבטלים תקנת חכמים וע"ז פריך הגמ' מ"ש מן נכסים מועטים. ולשיטת הרא"ש שסובר שבכל החובות המוכר את הקרקע אין על היורש שום חיוב על הדמים, א"כ צ"ע לפי דבריו מה חידוש יש בדינא שהמציא ר' יוחנן ביתומים שמכרו בנכסים מועטים שמה שמכרו מכרו, הא כבר פסק לה רבי מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ובכל החובות ע"פ כשמוכרין היתומים נפקעים מהם השיעבוד והמכירה קיימת, ונראה לומר שבכל מקום אשר שיעבוד הנכסים אין מסוים שזהו היה עבור שיעבודה למזונות בזה מלתא דפשיטא הוא שהמכירה חלה ואין מוציאין מנכסים משועבדים לצורך מזונות, אך בנכסים מועטים הוה אמינא כיון שע"פ תקנת חז"ל צריך להיות כל הנכסים משועבדים למזונות הבנות והבנים אין להם זכות בזה, היה ראוי לחזק שתהיה המכירה בטלה, וע"ז חדית לן ר' יוחנן שמה שמכרו מכרו, וזהו דמקשה הגמ' בכתובות אדינא דמדור אלמנה שהוא ג"כ דבר המסוים ומחמת זה בטלה המכירה, הגם שמדור הוא חלק מן מזונותיה ואפ"ה הגם שאין מוציאין למזונות מ"מ במדור לפי שהוא מסוים בטלה המכירה, וע"כ מקשה הגמ' שפיר מ"ש מנכסים מועטים, ומשני הגמ' דשם חל השיעבוד מחיים ונתברר השיעבוד עדיפא

ז) היוצא מכל האמור לפי מש"כ דעת רש"י הוא שהמעות שלקחו היורשים תמורת הקרקעות צריכים מהם היורשים לשלם עבור חובות המוריש שחל על הקרקעות, ובדעת רבינו האי גאון הגם שמוכח מדבריו שדין מטלטלין להם כתבנו שיש לומר שדווקא לענין חיוב מזונות אמרינן הכי אבל בשארי חובות יש לומר כפי שיטת רש"י שגם מהמעות ניגבה כמו מהקרקע ואמרינן מה לי הן מה לי דמיהם, רק שיטת התוס' בכתובות (דף צ"ז) מוכח ברור שגם לכתובה שהחוב ברור אין ניגבה מן המעות שבא ממכירת הקרקע, רק בשיטת הרא"ש יש דבר חדש שגם לדידן שגובין מן המטלטלין מ"מ הני מעות חשבינן להו לחדתי ואינם בכלל נשאר מאביהם ואין עליהם שום זכות גביה כלל לחובות של אביהם ודין זה הובא ג"כ ברמב"ן בחידושיו למס' ב"ב וכתב ג"כ כשיטת הרא"ש שאפילו למאי דקיי"ל לדינא לדידן שגובין ממטלטלין, מ"מ ממעות שבא ממכירת קרקעות אין גובה דהני מעות לא שביק אבוהון, כן כתב בחידושיו לפ' מי שמת, ולכאורה מדברי התוס' הנ"ל בכתובות מוכח שחולקים ע"ז, שהרי כתבו שהטעם שאין גובה לכתובה ממעות של מכירת קרקע משום דמטלטלי נינהו, אבל אם מטלטלי היו ג"כ בהם דין שיעבוד לגבות חוב היה גובה מהן, אמנם נראה לענ"ד לומר שאפשר שגם התוס' יודו לשיטת