באר משה (דנשבסקי) ב רעו

שיהיו עומדים לקצור, שהרי בעת שיעמוד הפירות המחוברים עד שיהיו עומדים לקצור ויהיה להם אז דין מטלטלין וממילא תבטל מהם השיעבוד, וא"כ נראה מכאן שכל שחל עליהם השיעבוד בעוד שהיה עליהם דין קרקע של היורשים לא נפקע מהם השיעבוד גם כשיהיו נעשים מטלטלים. ואפשר שיש לישב מה שהקשינו מהא דמחוברים לקרקע שלה ולא מחלקינן בין אם תלשן היבם או שנשארו על הקרקע עד שנעשו עומדים לתלוש שכתלושין דמי, משום כי היכי שמצינו באשה שמוכרת הקרקע לגביית מזונותה הגם שהמעות מן מכירת הקרקע מטלטלין נינהו וכמו שכתבו התוס' בכתובות (בדף צ"ז) שאין כתובה גובה מזה, אפ"ה למזונות לוקחים מזה, הגם שהמזונות ג"כ אין נגבה ממטלטלין, מ"מ כיון שנמכרה הקרקע למען חוב מזונות חשיב זה כגבוי מעת המכירה לחוב זה שלמזונות לימים הבאים לכל ששה וששה חדשים, הגם שבעת המכירה לא הגיעה לה החוב ממזונות שיבא אח"כ, לפי שכן תיקנו חכמים לגבות באופן זה, ה"נ נימא בהא דשומרת יבם כיון שכן תיקנו חכמים לאלם שיעבודה על כל הנכסים אפי' ביותר מכדי שיעור שיהיו אחראין וערבאין לכתובתה, ולכן תומ"י שמת בעלה חל השיעבוד על כל הנכסים המחוברים לקרקע שחל עליהם השיעבוד, והתלישה צריכה להיות למען זכות שיעבודה, ונעשה זה כגבוי לענין שגם אם אח"כ יעשה מזה מטלטלין אפ"ה חל שיעבודה

עוד אפשר לומר גם שלא נחלק שבמקום יבום שאני, שחוב מזונות חלוק משארי חובות דבמזונות כיון שאין החוב ברור שמא תמות או תנשא וכן למזונות הבנות שכל זמן שלא בא העת לגבות מזונות לא מיקרי השיעבוד שיעבוד מוחלט, ולכן כל שנעשה מהמחובר לקרקע מטלטלין נפקע מהם השיעבוד שכיון שבעת שבאו לגבות מהן המה נעשו מטלטלין, משא"כ לענין כתובה או לענין שארי חובות שחל החוב בהחלט בעת מיתת הבעל, או החייב בחוב, לכן כאן שמת הבעל ונפלה לפני היבם שחל השיעבוד על הנכסים שיהיו מוכנים על שיעבוד הכתובה לקנות מהם קרקע, ולכן כל שחל עליהם השיעבוד לא נפקע, ולכן בהא שבפ' האשה שנפלו שחל עליהם שיעבוד הכתובה בעת שהיה מחובר לקרקע לכן גם שנתלש אח"כ לא נפקע השיעבוד שחל עליהם בעוד שהיו מחוברים לקרקע משא"כ בהא שמצינו (בכתובות נ"א) לענין מזונות שפיר נאמר שכל זמן שלא בא לידי גביה עד שנעשו מטלטלין דין מטלטלין להם, ועכ"פ מוכח מזה החילוק שכתבתי לעיל על הראיה שהביא הרא"ש בתשובה שאין לומר שהבא מן הקרקע כקרקע דמי מהא דרמי בר חמא בפסחים דאמרי בני ראובן אנן מטלטלין שבוק אבון גבך, וכתבתי שאין ראיה משם משום שנעשה בעוד אביהם היה חי ואח"כ בא ליד היורשים, והוא כמש"כ והוכחנו בהא דמחוברים לקרקע (בכתובות פ"א) ששם כיון שהיה מחובר לקרקע בעת מיתת הבעל לא נפקע מזה דין קרקע גם כשיתלש אח"כ אחרי מיתת הבעל, אבל אם נתלש בחיי הבעל ואח"כ מת מלתא דפשיטא הוא דהוה מטלטלין

ה) ולמש"כ לחלק בין חיוב כתובה לענין מזונות, שפיר נוכל לומר שלענין שארי חובות כל שמכרו היורשים את הקרקע של אביהם חל על המעות דין השיעבוד שהיה על הקרקע ועל היורש מוטל לפרוע מהם, אך מש"כ רבינו האי גאון שלכך אין ניזונין הבנות מן המעות שנמכרו הקרקעות דאמרינן יתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו משום שהמעות מטלטלין נינהו ואין גובין מן מטלטלי דיתמי ולדידן דגובין ממטלטלין גם מהמעות ניזונות, יש לומר שלענין מזונות שאני משום שחשוב לא נגמר השיעבוד עד שעת גביה, ולכן כל זמן שבעת הגביה נעשה מטלטלין היינו שנמכרו הקרקעות שפיר חשיב מטלטלין, אבל לשארי חובות הבאים על היתומים שהיה קרקע אביהם בידיהם ואח"כ מכרו הם, שפיר יש לומר שגובים אח"כ מהם מן המעות שבידם כוון שחל עליהם החוב בעת שהיה קרקע לא נפקע מן המעות כשנעשה מהם מטלטלין. ובאמת לענ"ד מוכח שדעת רש"י כן הוא בב"ק (י"ד ע"ב) דאמר שם בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ בא לב"ד, ופירש"י שם פרט למוכר נכסיו וכילה המעות ובא לב"ד שאין ב"ד גובה מן הלקוחות, ומדהוסיף רש"י בלשונו הטהור וכילה המעות משמע שאם לא כילה המעות היה גובה מן המעות ואף שהם מטלטלין, ובמתניתין קתני ושוה כסף דמינה דייקינן ומביא הגמרא הברייתא דמפרש למתניתין שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ומוקמינן בגמ' דביתמי עסקינן משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח, א"כ מוכח מדברי רש"י שאם המעות ממכירת הקרקעות היה בעין שלא כילם, היו ב"ד גובין מהמעות אפי' מיתמי, וא"כ דעת רש"י שהמעות הבא ממכירת קרקע יש עליהם דין קרקע לענין גביה מיתומים. [הגה"ה ולכאורה היה אפשר לומר שלכך כתב רש"י וכילה המעות משום שאם היה המעות היה צריך לשלם מצד מזיק שיעבודו של חברו ומטעם דקא משתרשי ליה וכמש"כ הש"ך (חו"מ סי' ק"ז ס"ק ח') אך באמת יראה שאין זה כוונת רש"י דלמה היה לרש"י להזכיר זה דוכילה המעות שזה רק למ"ד מזיק שיעבודו של חברו חייב וזה קשה לומר שרש"י יסבור שהיכא דקא משתרשי ליה כו"ע מודו, דהא במוחל שט"ח משמע שם בגמ' (כתובות פ"ו א') ובתוס' שם דלמאן דלא דאין דינא דגרמי גם במוחל לעצמו דקא משתרשי ליה פטור, ועוד שלשון "וכילה המעות" לשון המעות משמע שהכוונה הוא למעות הידועים היינו אותם שקבל עבור הנכסים ואם מטעם מזיק שיעבודו היה לרש"י לומר ואין לו מעות ודו"ק, ע"כ]. וא"כ הרי דעת רש"י במה שמוכח מדבריו שמוכר קרקע המשועבדים לבע"ח חל על היתומים המוכרים חיוב לשלם מהמעות גם למ"ד מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח הוא נגד רבינו האי גאון שהבאנו לעיל לענין מזונות. ולכאורה יקשה על דברי רש"י מהגמ' דיתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו שמשמע שגם מהמעות שלקחו עבור הנכסים אין להבנות לגבות מהם לצורך חוב המזונות שלהם, מדחשבינן המכירה נזק להבנות והמשיא עצה ע"ז קרינן ליה רשע ערום וכמו שהוכיח הרא"ש ושארי ראשונים, ומיהו הגמ' יש לישב ונאמר שדין זה הוא מחודש רק גבי מזונות הבנות דאקילו גבי חיוב זה שהוא רק תקנתא דרבנן, אך דעת רבינו האי שכתב ע"ז משום דמלוה ע"פ לא גבי ממטלטלי זה נראה שהיא נגד דעת רש"י, אמנם למש"כ לעיל החילוק בין חיוב מזונות לשארי חובות, מפני שחוב מזונות נחשב לא נגמר עד שעת גביה, וא"כ יש לומר שדעת רש"י לא יהיה נגד דעת רבינו, האי גאון שהגאון לא אמר זאת רק גבי מזונות, אבל גבי שארי חובות שחל השיעבוד על הקרקע, לא נפקע במכירתן השיעבוד מן המעות שלקח עבורם. אמנם דעת התוס' מבואר בכתובות (דף צ"ז ע"א) שהבאנו לעיל (אות ב') דאפילו גבי כתובה שהוא חוב מבורר, מ"מ אם נמכרו הנכסים אפילו ע"י האשה לצורך מזונות והמעות נשתיירו שלא הוצרכו למזונות, אין גובין מהמעות מפני שמטלטלי נינהו ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה, וכן מוכח מדבריהם שאם היה הדין שממטלטלין גובין היה נגבה גם מהמעות שבא ממכירת נכסיו וכמו, שדקדקנו לעיל שם, אך לפי זה ישאר מה שהוכחנו לעיל (אות ד') מהא דכתובות (דף פ"ב) מפירות המחוברים לקרקע שכל שחל על זה השיעבוד בעת שהיה קרקע לא נפקע השיעבוד גם אם נתהוה אח"כ מטלטלין, ומדוע כאן המעות שבא מהקרקע שנמכר חשיבי מטלטלין ואין גובין מזה לכתובה, ונראה לענ"ד לומר דהתם בפירות המחוברים שאותו דבר גופו נעשה מטלטלין בזה אמרינן שחל ע"ז השיעבוד שהיה עליו בעוד שהיה מחובר ולא נפקע מאת היורשים לפרוע מהם גם אח"כ כשיהא נעשה מטלטלים, משא"כ במעות שבא ממכירת קרקע שמלתא אחריתא היא ונהי שלענין זה אמרינן דהוה כנשאר מעות מאביהם שאם גובין ממטלטלין גם מהם גובין, מ"מ לענין