באר משה (דנשבסקי) ב רעה

משום דמה לי הן ומה לי דמיהן, או כיון דעכשיו אין זה קרקע יש להם דין מטלטלין שלא משעבדי לבע"ח לפי דינא דגמ' דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. וכן יש להסתפק לדידן אחר תקנת הגאונים שגובים גם ממטלטלין של היורשים אם מכר הנשאר מאביו וקבל עבורם מעות אם גובה הבע"ח מאותן המעות, מי אמרינן הגם שנאמר שהמעות שנתקבלו עבור קרקע אינם כקרקע לפי שאזלינן בתר דידהו שהמעות מטלטלין נינהו, מ"מ לא גריעי מכל מטלטלין הנשאר מאביו שגובים מן היורשים לדידן בתר תקנת הגאונים, או נאמר שהני מעות כיון שהמה לא נשארו מאביהם לא חייל עלייהו שיעבוד כלל. והנה מצינו בזה מחלוקת הראשונים והוא שהרא"ש בריש פ' מי שמת בב"ב הביא דעת הרב האי גאון שהא דאמרינן יתומים שמכרו בנכסי מועטים מה שמכרו מכרו, הוא דווקא לדינא דגמ' שתנאי כתובה אין נגבה ממטלטלים, ולכן כיון דהמכירה חלה ועל המעות אין חל שום שיעבוד של המזונות דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, ובפרט שתנאי כתובה אפילו מיניה לא גבי ממטלטלין מדינא דגמ', אבל לדידן דתקינו שגובין ממטלטלין גובין מהדמים שקבלו היתומים ממכירת הקרקעות, אמנם הרא"ש שם חלק ע"ז וכתב שדברי רב האי תמוהין דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות, אלא שיעבודן הוא על נכסי אביהן וכיון שמכרו ואין יכולים לטרוף מהן הפסידו, וא"כ דעת הרא"ש שהמעות שבאו ממה שמכרו קרקעות גריעי גם ממטלטלין ולא חל עלייהו שום שיעבוד אפילו לדידן שגובין מן המטלטלין, משום דלא הני מעות שבק אבוהון

ובאמת דעת התוספות כתובות (צ"ז א' ד"ה וסמך) שהקשו מאי נפקא מינה לה אם תמכור למזונות או לכתובה, ותירצו שנ"מ אם תנשא אחר המכירה למזונות, שמזונות אז אין לה אחר נישואיה ולא תוכל לגבות מהן לכתובה דהא מטלטלין נינהו, וא"כ מוכח דעת התוס' שמעות הבאים ממכירה של קרקעות דין מטלטלין להם, ולענין זה אנו אומרים שהוה כמטלטלין של אביהם, ודעתם שלא אמרינן כשיטת הרא"ש שאפי' אם גובין ממטלטלין, מהני מעות שבאו ממכירה אין גובין משום דלאו הני מעות שבק אבוהון,, דהא התוס' לא כתבו רק משום דמטלטלי נינהו אבל לא כתבו דגריעי ממטלטלין ועלייהו אין שום שיעבוד, ואי"ה בדברינו לקמן נכתוב מה שיש לחלק בדברי התוספות אלו ולומר שבזה שלדברי התוס' יש לומר שגם הרא"ש מודה שנחשב כמטלטלין של המוריש, כאשר יבואר (באות ז') בע"ה

ג) והנה דין זה אם המעות הבאים ממכירת קרקע שמכרו היורשים יכול בע"ח לגבות מהם נמצא גם להרא"ש בתשובה (כלל ע"ט סי' י') וז"ל שם, ויתומים שמכרו בנכסי אביהם ויצאו על אביהם בעלי חובות ואינן יכולים לגבות מן הלקוחות, אין בע"ח יכולים לגבות מן המעות האלו מן היתומים כי שלהן מכרו כו' יעו"ש, וכתב עוד והמעות שקבלו לא נשתעבדו לבע"ח מעולם ואע"פ שבאים מכח קרקע לענין טריפת בע"ח, ודמיא להא דאמר רמי בר חמא בפסחים (דף ל"א) ראובן שמכר שדה לשמעון כו' ומת ראובן ואתא בע"ח דראובן כו' ופייסיה שמעון בזוזי דינא הוא דאתו בני ראובן ואמרי לשמעון אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, אלמא שאלו המעות שהן דמי הקרקע שמכר לו באחריות אין יכול לעכבן בשביל הקרקע, כש"כ בנדון זה שמכרו היתומים כו' שלא נכנסו המעות לשעבוד בע"ח תחת הקרקע, עכ"ל הרא"ש בתשו', ודברי הרא"ש צריך ביאור לענ"ד, הא פסק כאן שהמעות משועבדים לבע"ח אפילו לדידן, וא"כ צריך לומר שהמה גריעי ממטלטלין הנשאר מאביהן וכמו שכ' הרא"ש בריש פ' מי שמת שהבאנו לעיל,, ובתר הכי הוצרך הרא"ש להביא ראיה שאינם כקרקע מהאי מימרא דרמי ב"ח בפסחים הנ"ל דאמרי בני ראובן אנן מטלטלי שביק אבון גבך ומטלטלי לבע"ח לא משתעבדי, ומהאי הוכחה אינה רק שאינם כקרקע, אבל מנין לנו לומר שאינן אפילו כמטלטלי הנשאר מהמוריש, וצריך לומר בכוונת הרא"ש שהא פשיטא ליה מצד הסברא שאינם כמטלטלין שנשאר מאביהם משום דלאו הני מעות שבק אבוהון, מ"מ נסתפק אם הבא מן הקרקע תמורתן חשוב כמו הדבר שבא ממנו משום דמה לי הן מה לי דמיהן, וע"ז הביא ראיה דלא חשוב כהאי מלתא שבא מכח זה מדלא נחשב כקרקע גבי ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפו עליו במלוה בהא דפסחים הנ"ל, וכיון דלא חשוב כהדבר הבא תמורתו, ממילא הוסכם להרא"ש מצד הסברא הישרה, שהמה גריעי ממטלטלין הנשאר מאביהם משום דלא הני מעות שביק אבוהון ועליהם לא היה מעולם שום שיעבוד. אמנם בעיקר הוכחת דברי הרא"ש שהוכיח שהמעות הבא ממכירת הקרקע לא נחשב כקרקע מהא דאמרינן (פ' כל שעה ל"א ע"א) דעל מעות המכר שחייב שמעון אמרי בני ראובן אנן מטלטלין שביק אבוך גבך, הרי שאף שהמעות המה תמורת הקרקע שמכר אפ"ה חשיב זה כמטלטלין ולא אמרינן דהוה כקרקע משום שהמה באים תמורת הקרקע, לענ"ד הרבה חלוק זה מענין הנדון של הרא"ש, שיש לומר שבהא דהמוכר נכסי אביו הקרקעות שפיר נאמר ע"ז דחשיבי כקרקע לענין שיעבודם של הבע"ח של אביו עליהם כיון שבאים מן הקרקע של אביו שחל שיעבוד חוב אביו עליהם, אך זה דווקא במקום שאצל היתומים נעשה השתנות זה מקרקע למטלטלין, לכן נאמר שהשיעבוד שחל על היתומים לפרוע חוב אביהם מהקרקע שהשאיר לבנו חל גם על המעות הבאים מן תמורת הקרקע, משא"כ בהא דפסחים שם נעשה השינוי מהקרקע למטלטלין בחיי אביהם, וכשירשו הבנים אז כבר היה זה מטלטלים, ולכן כל אשר הועתק ובא לרשות אחר, הן יורש או מקבל מתנה וכדומה והיה אז מטלטלין שפיר נידון זה כמטלטלין דלא חל שיעבודא על היורשים וכדומה

ד) והנה זה מכבר העירותי היאך יהיה הדין במי שהניח לו אביו פירות המחוברים לקרקע שדינם כקרקע לענין שמשועבדים המה לכל בע"ח אביהם, ואח"כ תלשן היורש אם ניגבים המה לבע"ח לפי שחל עליהם השיעבוד טרם נתהוו מטלטלין (לפי דין התלמוד שמטלטלין לא משתעבדי לבע"ח), או שנדון אותם כמו שהמה עתה שנתהוו מטלטלין, ומטלטלין דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ולכאורה נראה לדקדק מהא דאיתא כתובות (נ' ע"ב) ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף ואמר הבו לה מתמרי דעל בודיא, א"ל אביי אלו בע"ח כה"ג מי הוה יהיב ליה מר, א"ל דחזיא לבודיא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגזוז כגזוז דמי, דצריכא לדיקלא קאמינא, ואלו מהני דלא צריכי א"א לגבות מהם אע"פ שקודם היו צריכי לדיקלא, שזה דוחק לומר שביאתם לב"ד היה תומ"י בעת מיתת אביהם ממש באופן שהיה שבעת מיתתו לא היו צריכים לדיקלא, רק סתמא משמע שבאו אח"כ לדין, וא"כ בעוד שהיו צריכי לדיקלא חל עליהם השיעבוד, ואפ"ה אמרינן שבתר הכי כשהמה עומדים לקצור שחשובים כתלוש דין מטלטלים עליהם ולא משתעבדי לבע"ח אך לפ"ז קשה לענ"ד לישנא דגמ' בכתובות (פ"ב ע"א) בשומרת יבם שהדין שכל נכסי הבעל משועבדים לכתובתה ורק היבם אוכל פירות דאיתא במתניתין שם וחכ"א המחוברים לקרקע שלו ופריך הגמ' והא כל נכסים אחראין וערבאין לכתובתה ומשני הגמ' אמר ר"ל תני שלה, ובסיפא קתני והתלושין מן הקרקע כל הקודם בהם זכה קדם הוא זכה קדמה היא זכתה וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות, ובמחוברים לקרקע סתמא קתני שלה ומשמע שגם אם יקדם הוא ויתלשם לא יועיל זה לאפוקי משיעבוד, ואמאי כיון שהוא יקדם ויתלשם ויעשה אותם למטלטלין נפקע מהם השיעבוד, וביותר קשיא לי הא דקתני סתמא שלה ולא אמרינן שצריכה לתלוש אותם קודם