באר משה (דנשבסקי) ב רעד

עבור איזה דבר אמרינן שדעתו של אדם להקנות אותם לבעל החפץ וכעובדא דכיתנא דרב כהנא, אבל במקום שהמקבל לא זכה המעות עבור בעל החפץ וכההוא דשוכר בית מראובן, אם השוכר שילם המעות לראובן אפ"ה אין צריך לשלם אותם לשמעון אם לא קיימא לאגרא, או נשכר בפחות ממה שנתן אין צריך לשלם רק כפי שויה באמת, דכללו של דבר שכיון שהמעות לא נקנו בקנין אין כאן רק חיוב התשלומין שנתחייב עבור מה שקנה או מה ששכר, ולמי שהתחייב התחייב ולא לאחר. וא"כ לענין הנדון שלנו שהא"י אינו בר שליחות ולא בר זכייה ואין אנו באין רק מחמת שמשך את החפץ על דעת לשלם עבורו סכום המעות שקצב ונתחייב במשיכתו סכום המעות שקצב, וכיון שבארנו שההתחייבות אין חל במקום שבכוונתו לא היה להתחייב לו רק לאחר, וממילא בטל הקנין שקנה אחרי שהתחייבותו בטלה, ע"כ מכל הלין טעמי שנתבאר נראה לענ"ד דהמכירה בטלה ויכול לחזור בו כל זמן שלא הגיעו המעות ליד בעל החפץ בפשיטות ודוק, כן נראה לענ"ד: סימן יג

חקירת ספק בדין אם אחר הזיק חפץ של חברו שבא לו מירושה וכששילם לו אם יש להתשלום דין של החפץ גופא לענין תשלום חובות של מורישו או לא, ויש בענין זה כמה פרטי דינים ויתבאר בדברינו בעז"ה

א) איתא (בב"ק ל"ג ע"א) במשנה שני שוורים תמים שהזיקו זא"ז כו' מועד בתם משלם במותר נזק שלם, פירש"י "אם הזיק הוא את התם יותר ממה שהזיקו התם" ועיין ברא"ש שם (סי' י"ג) שמדקדק מדברי רש"י אלו שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו, כגון אם המועד הזיק בתם חמשים ותם במועד ארבעים הדין נותן שישלם המועד שלשים, וקמ"ל שאין משלם רק עשרה היינו יתר על מה שהזיקו התם, וסברתו משום שהתחילו כאחת אין כאן חבלה אלא המותר ולשון במותר משמע כפירושו, והתוספות לא הסכימו על זה, ובאמת הרמב"ם כתב מפורש (בהלכות נזקי ממון פ"ט הלכה י"ד) כמו שכתב הרא"ש לדברי התוס', שהרי כתב שאם הראשון המועד הזיק מאה והשני התם הזיק ארבעים משלם הראשון המועד שמונים שהזיקו של התם חושבין כ' והזיקו של המועד ק' וצריך לשלם שמונים, וכן הטור והשו"ע פסקו כולם כדעת הרמב"ם שחושבין הנזקין כפי מה שמגיע ע"פ הדין לשלם כן חושבין זה כנגד זה, אך לפי סברא זו צ"ע באמת בטעם הדין שכתבו התוס' שהשמיענו מתניתין אפילו אם אחד נאבד שלא יאמרו הבעלים של הנאבד אגבה כל חצי נזקי ואתה תפסיד נזקך שנאבד שורי עכ"ל, וצ"ע בטעמא דמלתא כיון שחשבינן לכל אחד בפ"ע כמה שמחויב לשלם למה לא נאמר באמת כן, אחרי שזאת אין אנו באים לומר שמה שזה כנגד זה לא נחשב בדין תשלום חבלה רק המותר, שהרי בתם ומועד חשבינן לכל אחד ואחד כפי המוטל עליו לשלם, ולמה אין אומרים כן בנאבד, ולכאורה רציתי לומר בטעמא דמלתא משום שהמעות המגיע לשלם מן מי שלא נאבד לבעלים של הנאבד חשבינן זה כחלק מן השור גופו שהתשלומין של השור חשיב כשור, וזה הרי לא נאבד לכן ינוכה זה מחשבון התשלום שהשני צריך לשלם עבור הנאבד אך אכתי צ"ע הא תינח אם הנאבד הזיק מקודם את הישנו כאן והשני הזיק אח"כ את הנאבד, שפיר הוא שלכך לא מצי בעל הנאבד לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד לפי ששורי נאבד, מפני שהבעלים של שאין נאבד יאמרו שהמעות שאנו צריכים לשלם הרי המה כמו השור הנאבד שהמה חלק מהשור הנאבד, וזה דומה כנאבד מקצת שור שגובים מהנשאר כל התשלום שחד שור הוא אליבא דר' ישמעאל, אבל אם הנאבד הוזק מתחלה מהשור שלא נאבד ואח"כ הזיק הנאבד לשאין נאבד, הלא שפיר מצי בעל הנאבד לומר אגבה כל חצי נזקי משלך ואתה תפסיד ששלי נאבד, ובזה א"א לו להבעלים של שאין נאבד לטעון שמה שאנו צריכים לשלם לך הוא חלק משורך ואגבה מזה, הא כיון שהנאבד הוזק קודם א"כ אותו חלק שהוזק לא היה בעת שנגח הנאבד לשאין נאבד ואין צריך לשלם מזה, ומדברי התוס' נראה שסתמא בכל גוונא אין הבעלים מהנאבד יכולים לטעון כן, ובאמת מדברי הנימוק"י שכתב וזה לשונו וראוי שתדע דכי אמרינן משלמים במותר חצי נזק דווקא במאי דיכלי לאשתלומי מהדדי, הוא דחזינן מאי דשוה להדדי היינו שיעור מה דאית ליה לאשתלומי מחבריה, כגון אם נגח שור תם שוה ר' לשור תם שוה ק' והכחישו שמונים, וחזר האחרון והזיק להראשון מנה, אם נאמר נוציא ארבעים שחייב הראשון מן החמשים שחייב השני לשלם וישלם השני עשרה, א"כ לקתה מדת הדין שהרי השני שהזיק מנה אין צריך לשלם אלא עשרים שהרי אין שוה אלא עשרים, והראשון שהזיק שמונים צריך לשלם ארבעים שהרי הוא שוה ק', ואחרי שינוכה מה שצריך השני לשלם ישלם לו הראשון עשרים, עכ"ד הנימוק"י, ואלו בנאבד האחד שהביא ג"כ הנימוק"י דין זה לא מחלקינן, ובכל גוונא משלם בעל הנאבד היינו שמתשלומין המגיע לו בין הוא ראשון בין הוא שני מנכין מהתשלומין שצריך האין נאבד לשלם עבור הנאבד סך התשלומין שנצרך לו להנאבד לשלם עבור מה שהוא הזיק, ואף שהנאבד הוזק בראשונה, וא"כ בעת שהוא הזיק להשאין נאבד כבר חלק השור שהוזק הנאבד לא היה בעת שהזיק להשני, ואפ"ה מנכין זה מהתשלומין שצריך האין נאבד לשלם, ובזה ליכא למימר הטעם שהתשלומין שצריך לשלם עבור הזיקו שהוזק הנאבד חשיב כגופו של שור כיון שזה לא היה בעת שהזיק ונראה לענ"ד לומר בטעם הדבר שמשום שבעת מעשה ההיזק שהזיק הנאבד אח"כ, היה אז הנאבד ואז הוטל עליו החיוב לשלם ואמרינן בודאי ניחא לבעלים לשלם ההיזק עבור מה שהזיק השור היינו לנכות מן חלק התשלומין שצריך לשלם לו הראשון שהזיק לשורו, ולא למכור אותו או להגבות לחברו את עצם השור שהזיק באחרונה, מפני שרוצה אדם בקב שלו וניחא ליה בחיותא דיליה יותר מתשלומי המעות, וחשיב זה כאלו ניכו שניהם אז זה כנגד זה והמותר ישלם לו

ב) אך בעיקר הדין יש להסתפק היכא שאחד הזיק להשני ואח"כ בא שור אחר והזיק להשור המזיק הראשון עד שאין הנבלה שוה כלום אם בעל השור הניזק הראשון גובה מהמעות שיגבה בעל השור המזיק, מהמזיק לשורו השני, דהא ודאי שהניזק הראשון אין יכול לגבות מן השור המזיק השני מטעם שהזיק השור אשר הוא משועבד לו, דהא אין זה אלא מזיק שיעבודו של חברו, דאפילו למאי דדיינינן דינא דגרמי ומחייב מזיק שיעבודו של חברו, מ"מ על מעשה שורו ודאי שאין לחייב לבעל השור מצד דינא דגרמי וכדאיתא בחו"מ (בסי' שפ"ו סעיף א' ברמ"א שם) ועיין שם בש"ך (ס"ק ה') אך בזה יש לעיין כיון שצריך לשלם לבעל השור ממילא יגבה מזה התשלום הניזק הראשון, כיון שהמעות באים לתשלום גופו של המזיק חשוב המעות כגופו, או שנאמר שמגופו דווקא מצי למיגבי מיניה, אבל כל שגופו נאבד המעות שנשלם עבור זה אין נחשב כגופו רק כמילתא אחריתא הוא ולא מצי הניזק לגבות זה, ולכאורה נראה שיש לדמות דין זה להיכא שירש קרקע ויש עליו מלוה ע"פ שהדין הוא שמן קרקעות גובה מלוה ע"פ, אם מכר היורש הקרקע ויש בידו מעות שלקח עבור הקרקעות שירש אם גובה הבע"ח מן המעות של המלוה ע"פ, מי אמרינן כיון שהקרקעות היו משועבדים לשלם מהם אף המעות הבאים מהם יכול הבע"ח לגבות מהם