באר משה (דנשבסקי) ב רעג

זה כיון שאינו בר שליחות, וא"כ נצטרך לומר שהחנוני קנה הפונדיון מפני שכך אמר לו שיתנו לידו וחשיב שהוא בעצמו מקנהו לו ונתינת הקטן היא מעשה קוף בעלמא, וכיון שקנה להפונדיון ורק יש עליו התחייבות לתן התמורה הוא השמן והאיסר ושפיר מועיל מה דאמרינן אליבא דר"י לשדורי ליה שדריה, שבזה נפטר במסירתו להקטן בפקודתו שהוא נחשב כאילו אמר לו והפטר, וטעם קניית הפונדיון הוא כמש"כ. ולענין נ"ד אין ללמוד זה משם דשם שייחד את שם האיש ששולח אליו חשוב זה מעשה קוף משא"כ בנ"ד שלא ייחד את הקונה ולא נקצב הסכום, רק הכל נמסר להשליח הא"י וכיון שאין לו דין שליח לא חלה המכירה. אך זה צ"ע לפי מש"כ שבניחא ליה לבד כל שאין שם מקנה לו להדיא לא קנה שם בב"ב (פ"ז ב') דקאמר שם הגמ' בבעה"ב מוכר צלוחית עסקינן ונטלו ע"מ לבקרו וכדשמואל, ומסתמא דסוגיא משמע כפי הנראה שבעת שילוחו ע"י הקטן שלח הצלוחית לקח שמן בתוכו רק מחמת שאיהו מוכר צלוחית ניחא ליה הדבר שיקח לקנותו אם ירצה החנוני, ובמה קנה את הצלוחית כיון שאין כאן דעת מקנה, לפי מש"כ שבניחותא לבד לא קנה עד שיהיה גלוי דעת שמקנה לו, והכא אין כאן גלוי דעת מפורש על מכירתו אותה לו רק אומדנא דניחותא לבד, מיהו לפי מה שכתבו התוס' שמטעם שאלה אתינן עלה אתי שפיר שיש לומר כיון שנטל ע"מ לבקרו וזאת ידוע להחנוני שאם ירצה לקח הצלוחית ולשלם עבורה לא ימנע ממנו הבעה"ב וגם לפמש"כ במקום אחר (לעיל בסי' ה') ע"פ ד' הש"ך (בסי' שנ"ח) שהרשות לו להשתמש בו במקום שידוע הוא דניחא ליה לקבל מעותיו, לכן מחויב מטעם שואל דכל הנאה שלו, אמנם אם ימסור להקטן שהוא יהיה המקנה או קונה ע"פ שיקול דעתו לא יהיה יכולת להמוכר לקח הדבר שהמה ברשות בעל הדבר המשלח אם לא שיקנה הדבר להקטן, ואז יוכל למוכרו מתקנת חכמים שהפעוטות מקחן מקח אבל לא בתורת שליחות, וצ"ע בזה. וא"כ בענין נ"ד שאין שליחות להא"י המכריז והוא המשלח מסרו להחפץ בידו שיהיה הוא המקנה וקוצץ דמי המקח, הגם דניחא ליה להמשלח שיקנה הקונה, מ"מ כיון שאיהו מסר לשלוחו שיהיה הוא המקנה והקנאתו בטל מצד שאינו בר שליחות ממילא בטל הקנין, ומצד דניחא ליה לחוד לא נחשב לומר שיהיה זה כמו שמקנה לו בעל החפץ בעצמו, ותלי זה בפלוגתא דרבוותא אם השליח יכול לעכב לעצמו שכ' לעיל, ואחרי שהרשב"א וסיעתו וכן הוא סתימת השו"ע סי' קפ"ה סעי' ב' שאין יכול לעכב לעצמו, הגם שהמח"א הביא שיש הרבה חולקים כיון שמוחזק בחזקת מ"ק על המעות, אין להוציא מחזקתו בספיקא דדינא

ג) עוד נראה לענ"ד שבעובדא דידן איכא טעמא אחרינא לבטל המכירה והוא כיון שבעת הקניה סבר בדעתו שהוא של האדון בעל הליצעסאציע אמרינן בזה מי הודיעו להקונה שיתחייב במשיכתו לבעל החפץ ולהקנות לו מעותיו דמי החפץ. והנה מקור דבר זה הוא בסוגיא ב"ק (ק"ב ע"ב) דמקשי בני מערבא מי הודיעו לבעל חטים שיקנה החיטים לבעל המעות, ושם בסוף הסוגיא מדמי שם הגמ' גם בקונה כיתנא דרב כהנא שלא ידע הקונה שהוא של רב כהנא להא דבני מערבא דמי הודיעו יעו"ש בגמ', ואנן לדינא לא קיי"ל כבני מערבא דמקשו הכא רק אפילו בשינה מחטים לשעורים נמי קנה בעל המעות, וכתב הרא"ש וז"ל וליתא לחוכא דבני ואע"ג דשני השליח מ"מ אין מתכון לקנות לעצמו ודעתו לזכות לצורך בעל המעות ואע"פ שבעל חטים מזכה לשליח מ"מ ידו כיד בעל המעות שהוא מתכון לזכות עבורו, הרי כל הטעם שנקנה לבעל המעות הוא מצד שקנה השליח עבורו, וכן בהא עובדא דכיתנא דרב כהנא נמי הטעם הוא משום שזוכה המעות עבור בעל הפשתן, ולולא זה לא היה המעות שייכים לבעל וא"כ לפי טעם זה של הרא"ש בעובדא דידן כיון שאין לא"י ממילא אין כאן קנין והתחייבות לבעל החפץ. אמנם שם בסוגיא הנ"ל חולק בזה הרשב"א ז"ל בחי', וסובר שבעצם הדבר אמרינן דעתו של אדם להקנות לבעל המעות, ולא מצד זכות השליח עבור בעל המעות, וכבר דברו בענין זה גדולי המחברים המח"א בהל' שלוחים (סי' ט"ו), והקצה"ח הביאו (בסי' קפ"ג ס"ק ג' ד') בשם הרמ"ה שחולק על הרא"ש וסובר שדעתו של המוכר להקנות לבעל המעות, לבד טעם של זכיה, ושני המחברים הנ"ל מתנבאים בסגנון אחד ששיטה זו היא שיטה מחוורת, והמחנה אפרים חיזק השיטה הנ"ל דקיי"ל דעתו של מוכר להקנות לבעל המעות במסמרות נטועות דהכי הלכתא, וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם שדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות מהא דפסקו במקבל עסקא מחברו שכל מה שקונה גם שהתנה בפירוש שלצורך עצמו קונה שייך מחצה לחברו ולא אמרינן מי הודיעו, ולפ"ז בנ"ד יש לומר לכאורה דהקונה שקנה החפץ במשיכתו התחייב לבעל החפץ גם שלא ידע שהוא של אחר, ואף דליכא טעמא של זכיית השליח עבורו

ומ"מ נראה לענ"ד שבנ"ד לכו"ע יהיה הדין דאמרינן סברת מי הודיעו שהחפץ של אחר הוא שיתחייב במשיכתו לשלם לו כפי המקח שקצב ומשך את החפץ על זה, והא דאמרינן שדעתו לבעל המעות וכן לבעל החפץ, הני מילי בענין הקנאה שמקנה איזה דבר עבור מעות, או בתשלום מעות שמשלם אמרינן שנותן ומקנה אותם עבור בעל החפץ, אבל בענין התחייבות דהא מטבע אין נקנה ע"י משיכת החפץ דמטבע אין נקנה בחליפין רק התחייבות חל עליו, וכמבואר בב"מ (מ"ה ע"ב) שנתחייב לשלם עבור החפץ במשיכתו וקנייתו את החפץ כפי מה שקצב, בזה אמרינן דלא חלה עליו רק לאותו אדם שהתחייב בכוונתו ולא לאחר ע"כ לאחר אין חל עליו שם חיוב שהתחייב, ומנא אמינא לה להאי סברא מהא דאמרינן בב"ק (כ"א ע"א) גבי הדר בחצר חברו ושכרו מאחר ונמצאו אח"כ הבעלים דאין צריך לשלם לאחר בחצר דלא קיימא לאגרא, הגם שהוא נכנס על דעת שישלם תשלומין עבור הדירה של בעה"ב שדר בתוכה, ואפ"ה לא אמרינן שיחול חיוב התחייבות התשלומין האלו על הדר בבית לשלם לבעה"ב משום שדעתו של אדם לבעל הבית, רק אמרינן שלמי שהתחייב עצמו לשלם התחייב ולאחר לא התחייב ולכן כיון דלא קיימא לאגרא פטור לגמרי. ואין לדחות ולחלק דשאני התם כיון דלא קיימא לאגרא כלל, והדר בבית זה שלא מדעתו פטור לגמרי, בזה לא שייך לומר שדעתו של אדם להתחייב לבעל המעות שהוא בעל החפץ היינו בעל הבית שדר שם, כיון שאין דירתו שוה כלום לשלם עבורה אין שייך לקרותו בעל המעות, הנה מלבד שהסברא בעצמותה אין נכונה לומר כן, עוד יש להביא ראיה דלא אמרינן הכי מהא דאיתא בחו"מ (סי' שס"ג ספי' י') בשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון אם שכרו בדמים יקרים אין צריך לפרוע אלא כפי מה ששוכרים אחרים גם בחצר דקיימא לאגרא, והתם שייך לקרותו בעל המעות אפ"ה לא חל עליו חובת תשלום השכירות שנתחייב לשלם לראובן, שיהיה חייב לשלם לשמעון שהוא בעל החצר, אלא מוכח מזה שלענין התחייבות לא אמרינן בזה שנתחייב ממילא לבעל המעות, הוא בעל החפץ שעבורו התחייב, רק למי שהיה בכוונתו להתחייב נתחייב לו, או אם הוא שלוחו של בעל החפץ משום ששלוחו של אדם כמותו, ולכן מה שנתחייב לשלוחו כמו שנתחייב לבעה"ב דמי. גם אין לומר דהתם ה"ט שלא חל עליו החיוב לשלם לבעל הבית מפני שראובן המשכיר בתורת גזל בא על הבית ולכן אין מעשה השכירות כלום, ז"א דהא להרי"ף והרמב"ם שהבאנו לעיל גם שהשליח זקפן עליו במלוה בפני עדים וגילה דעתו שבתורת גזלנותא בא עליהן אפ"ה פסקו שהמקח של משלח וכמובא דעתם (בסי' קפ"ג סעי' ג') ודאי שבכל גוונא אמרינן דעתו של אדם להקנות לבעל המעות, וכן יהיה הדין בנתינת מעות